יום של סגירת מעגלים היה אתמול בחוף של בית ינאי במשחה עמק חפר.

מהמשחה הראשון של העונה ב"משחה דולפין" המרגש באשדוד, דרך משחה פורט2פורט התל-אביבי המהיר, משחה תנינים הקסום ויוצא הדופן, משחה חדרה הארוך והמאתגר ועד משחה עמק חפר החגיגי אשר התקיים אתמול בבוקר והיה מהול בשמחה אבל גם קצת בעצב… לכן אולי בקבוק הוויסקי שהוציא אתמול זהר גלילי בטקס הסיום.

פעם ראשונה שלי שאני משתתף בעונה שלמה של משחים, ובמשחים בעצם בכלל. מה לי כטריאתלט לעולם השחייה נטו? תחרות ללא רכיבה או ריצה אחרי?

להרשמה לישראמן 2023

אומרים שטריאתלטים ואנשי ברזל לא באמת יודעים רק לשחות, רק לרכוב או רק לרוץ. שחייני בריכה ומים פתוחים עוקפים אותנו מתוך שינה עם יד אחת קשורה מאחורי הגב. טריאתלטים פשוט לא רעים בלחבר את שלושת הענפים האלה יחד ולסבול בהם אחד אחרי השני. אז עונה שלמה של אירועי רק שחייה? הייתי צריך לצאת כאן מאזור הנוחות שלי ולקפוץ למים עמוקים.

טריאתלטים נוספים שעשו זאת יחד איתי השנה, גילו עולם חדש ונפלא של חוויה אשר אמנם תחרותית אבל מאוד רגועה ושלוה קודם כל, בניגוד קצת לענף הטריאתלון שיותר אינטנסיבי וענף מירוצי הכביש שאפילו גם אגרסיבי. שחיינים, לעומתם, הם אנשים של צ'יל וזרימה…

גילינו גם ענף מאורגן ומסודר ברמה ההפקתית – מינימליסטי, פשוט, נקי. כמעט יפני. זה לקום בבוקר בשעה קצת יותר נורמלית, לשים בתיק רק משקפת, כובע שחייה, אולי גם מגבת ולנסוע לקו הזינוק באחד מחופי הארץ. לקבל צ'יפ ולזנק למים. כמה פשוט, ככה כיף ומרענן.

עם חברים על בקבוק וויסקי לסגירת העונה | צילום: באדיבות אריאל אגרון

גילוי נוסף שלנו מעולם המשחים הוא שיפור הדרגתי ומשמח ברמה האישית בטכניקה ובזמני השחייה. המספרים שהראה השעון אצלי ושל חבריי אתמול לעומת הזמנים במשחה הראשון של משחה הדולפין באשדוד היו טובים כבר בהרבה. ביפן הם קוראים לזה "קייזן" 改善, שיפור תמידי או שיפור נכון והדרגתי (קיי – שינוי. זן – תבונה). אני לא אשיג את שחייני-העל של הליגה הזאת לעולם, אבל הפכתי בזכות העונה הזאת לטריאתלט טוב יותר.
כבר על זה תודה.

כח הרגליים (שמלפניי)

משפט שהדהד לי בראש הוא של חברי ואחד השחיינים החזקים אצלינו בטריאתלון, אור ממן – "אם לפחות 80% מהזמן לא שחית בדראפטינג על רגליים של אחרים – או שיצאת פראייר או שאתה שחיין-על".

לכן כבר בפנייה הראשונה לצלע הדרומית התחלתי לחפש רגליים לשבת עליהם. הזוג הראשון שנבחרו היו של נער מהיר וחזק, אובבייסלי שחיין בריכות כי כמות הקצף שעשה עם הרגליים יכלו להפוך את הכנרת לג'קוזי או להפעיל גנרטור. למזלי הוא לא היה מאלה שעוצרים כל כמה עשרות מטרים כדי לוודא שהם בכיוון הנכון ואז ממשיכים בטיל כמו שסיפר ליאור זך-מאור על משחה תנינים.

הנער הזה ספציפית שחה חזק ורציף והצלחתי לשבת לו על הרגליים במשך כחצי הקפה ולהנות מזרם נעים של קצף (כמה כוח יש לנערים ולנערות האלה ברגליים?). בנקודה כלשהי הוא נעלם ונאלצתי לחפש רגליים אחרות. משמאלי פתאום הופיע איש מבוגר קצת יותר, עם ספידו קטנטן (מדי) וצבעוני ובטן עגלגלה ומרוצה מעצמה. הוא היה נראה לי בקצב טוב ויחסית כזה שאני יכול להחזיק לכן עברתי לרגליים שלו. פה קרה משהו מעניין – כל כמה עשרות מטרים שמתי לב שאני קצת מהיר ממנו וידיי התחילו להיתקל ולגעת בכפות רגליים שלו.

האטתי קצת פן יחשוד שאני מדגדג אותו או משחק איזה משחק מוזר מתחת למים ושוב לאחר כמה עשרות מטרים ידיי נתקלו בו שוב. אותם שתי שניות שהייתי מהיר ממנו כל פעם ש"התיישבתי" עליו בדראפט גרמו לי להתלבט האם הוא לא מאט אותי פה ואני צריך לחפש רגליים אחרות. אבל מה העניין? כל פעם שחתכתי ממנו ימינה לחפש שחיין אחר קלטתי שהוא מתרחק ממני קדימה ופותח פער. איתו – אני מרגיש קצת מהיר מדי. בלעדיו – קצת איטי מדי. אז אולי כן כדאי לי להמשיך לשבת עליו ולחסוך אנרגיה? דילמה.

בכל אופן, עד לפני תחילת ההשתתפות במשחים השנה לעולם לא "ישבתי על רגליים" של מישהו בשחייה וזה קונספט שבכלל שהכרתי רק באופניים. שנה הבאה, בעונת ארנה של 2023, אני מאמין שאכנס יותר לתורה הזאת של אמנות הדראפט בשחייה. יש שם משהו מאוד מאוד מעניין שטרם גיליתי את מלוא הפוטנציאל שבו.

חיפושים אחר רגעי "פלואו"

דבר נוסף שהשתפר מאוד השנה זה זמן ה"פלואו" שאני מוצא את עצמי בו. חוויה שקשה להסביר במילים כי היא כמעט רוחנית, ואני מניח שכל שחיין וכל ספורטאי בכלל מחכים לרגעים ולדקות הארוכות של הסטייט הזה. מצב שבו הגוף עושה את מה שהוא עושה – לבד. ללא צורך בשליטה. אין אז שום מחשבות או טרדות בראש. הכל זורם כאילו מעצמו…
ככל שנזכרתי בהוראות של מאמניי – "תדקור את המים עם היד כמה שיותר קדימה (טל סנונית) ו "תסיים את התנועה כמה שיותר אחורה" (זהר גלילי) ואז שניהם בקול אחד – "פחות קאדנס, יותר תנועות ארוכות", הצלחתי אחרי כמה תנועות נכונות כאלה להיכנס למצב המדהים הזה של הפלואו. אלוהים כמה שהדולפינית שבדרך כלל איתי במשחים האלה הייתה חסרה לי אתמול ברגעים האלו…

"זכינו לשיפור הדרגתי ומשמח ברמה האישית בטכניקה ובזמני השחייה" | צילום: באדיבות אריאל אגרון

מה עושים עכשיו?

"השתתפתי בכל המשחים של העונה וקצת עצוב שהסתיים. אצטרך לחזור לבריכה". אמרה לי אחרי טקס הסיום הלה בלי י' גבעוני, כאשר מדליה בידה. משתתפת שהכרתי במקרה בעת הקיפול.

כאשר שאלתי אותה למה שלא תשחה עם חליפה בינתיים, הרי היא עוזרת מאוד נגד הקור בחודשי החורף הקרים שכבר מתחילים להגיע. הלה בלי י' גבעוני ענתה שהיא לא אוהבת לשחות בחליפה. פערתי עיניים ועניתי "מה?!" – "כן. לא אוהבת. היא מגבילה את טווח התנועה שלי וגורמת לי להרגיש חנוקה. לא אוהבת. בבגד ים רגיל אני מרגישה חופשיה וזה הרבה יותר טבעי ונוח לי"

לכו תבינו שחיינים…

כששאלתי אותה מה עוזר לה לצלוח רגעים קשים בשחייה ארוכה היא ענתה לי משהו מאוד יפה שאני מאמץ ואזכור:
"יש ציטוט של שחיינית אולימפית שאני לא זוכרת את שמה שאמרה בכל פעם שאתה מתמלא בחשש או בחוסר בטחון כלפי משהו – אל תקשיב לעצמך".

כלומר בפעם הבאה שתחזור אליי לראש המחשבה של 'עזוב, אתה לא תשחה שבוע הבא בכנרת איך ששחית היום. אין מצב. שם לא תיהיה לך ציפה כמו בים היום ולא בטוח אפילו אם יאושר שימוש בחליפות. תשכח מקצב כזה ביום התחרות.' אז פשוט לא להקשיב לעצמי! להגיד הפוך: 'זה הקצב שלך ליום התחרות שבוע הבא. למדת לשחות נורמלי סוף סוף. תן בראש!'
תודה לך הלה בלי י'. טיפ של (דג) זהב.

אנשי ברזל'ס life matter

פירגון מרגש קיבלנו על קו הזינוק מרוני קדם הכרוזית וחגי אשלגי שהזכירו שגם אנחנו כאן, כחידוד לקראת תחרויות איש הברזל בחודשים הקרובים כולל הישראמן עוד חודשיים וקצת.

בכלל, קיום (לראשונה) מקצה מיוחד לטריאתלטים של 3.6 ק"מ ואישור להשתמש בו עם חליפות הוא רעיון גאוני והלוואי וימשיך. בדרך כלל אנחנו הטריאתלטים נאבדים בין כל מאות ואלפי השחיינים הבאמת נפלאים של המשחים הללו, והיה נחמד לקבל הכרה לרגע על היותנו ומקצה מותאם לנו. תודה גדולה על זה. נשמח, עם זאת, שיהפכו את המקצה הזה גם לתחרותי פעם הבאה. אולי נבוא במספרים גדולים יותר ככה.

בית ינאי – סגירת מעגל אישית ומבט קדימה

לפני 15 שנה, גרתי בחוף הזה. הייתה לי בו זולה כקילומטר דרומית מקו הזינוק, חייתי בו במשך שבועות כמו ילד פרא כחלק מטיול ארוך אחרי צבא בארץ כנען. המגורים על החוף הזה הסתיימו בפתאומיות בוקר אחד כאשר הגאות עלתה יותר מהרגיל והים לקח לעצמו את רוב הדברים שבניתי והיו לי שם.

מין בעיטה בתחת מהטבע של להמשיך לנוע. לא להישאב לנוחות של מקום אחד יותר מדי. אני הרי במסע. התיישבתי אז על הסלעים שמתחת למצוקים שם בינאי, מתבונן באבל על הריסות הזולה שהייתה, ועם השיר Summertime sadness של לנה דל ריי באוזניי החלטתי שאין ברירה, היה מדהים פה אבל צריך להמשיך הלאה. כנראה שככה זה בחיים.

אז חוף ינאי לנצח יהיה מקום מיוחד בליבי, כאן התחילו וגם הסתיימו תקופות יוצאות דופן ומלמדות מאוד בחיי.
15 שנה קדימה, סגירת המעגל אתמול של עונת משחים שלמה, שבה אני אולי יכול להעז ולהגיד שסוף סוף למדתי לשחות, לפחות בסיסית, הייתה מיוחדת וסמלית מאוד עבורי. מי ייתן שעונת ארנה של שנת 2023 תהיה פורה, מיוחדת וקסומה לא פחות.

נתראה בינתיים בבריכות ובמשחה הים האדום! תודה ענקית לשוונג, לחברת ארנה ולכל אנשי ונשות ההפקה על חוויות יוצאות דופן, בטבע של הים שלנו.