מאת:דפנה שב
המועצה הציבורית לקידום ספורט נשים בישראל, מכון וינגייט ואיגוד האתלטיקה
גילו את ספורט הנשים והחליטו להעמידו בעדיפות גבוהה בשנים הקרובות.
בכנס שהתקיים במכון וינגייט, נכחו מיטב האתלטיות הפעילות בארץ, המאמנות והמאמנים הבכירים, ספורטאיות אולימפיות מהעבר, ועל מנת להעשיר את כולן מבחינה מקצועית נכחו נשות מקצוע מתחום רפואת הספורט והתזונה.
כנס הנשים בוינגייט צלם: חגי בוזגלו
הבשורה העיקרית של הכנס היתה הצגת התוכנית של המועצה לקידום ספורט נשים. רכזת הפרוייקט, ד"ר מורן ברק, הציגה את עיקרי הפרוייקט שנקרא
"הפרוייקט הלאומי לספורט נשים".
הפרוייקט כולל שניים עשר ענפי ספורט שונים, אותם בחרה הוועדה כענפים שיש פוטנציאל להתמקד בהם על מנת לקדם בנות העוסקות באחד מהענפים הללו.
הפרוייקט שם לעצמו מספר מטרות עיקריות כמו העשרה מקצועית למאמנים, מניעת פרישה מוקדמת של אתלטיות, העלאת מספר הנערות המוכרות כספורטאיות פעילות.
בשורה התחתונה, הרגשתי שמישהו סוף סוף הרים את הכפפה והבין שאפשר לעשות את השינוי. כמובן שמילת הקסם היא הכסף, ודווקא כאן, מתחיל להסתמן מהלך חיובי.
שלמה בן גל, יו"ר איגוד האתלטיקה, הכריז בכנס כעל "ערב חגיגי לאתלטיקה הנשית". הוא הודה אמנם שההתמקדות בנשים מגיעה באיחור של שישים שנה. "החלום שלי היה שתהיה מקצועיות בספורט הנשים. זה לא פשוט להיות אתלטית אחרי הצבא והכוונה שלנו לתמוך בספורטאיות, ושהן יתנהגו כמו מקצועיות – החל מקבלת שכר ועד אימונים פעמיים ביום".
יריית הפתיחה בהקשר לדבריו של שלמה בן גל היתה חלוקת מלגות לשתיים עשרה אתלטיות נבחרות.
ביניהן סבטלנה בכמנד ונילי אברמסקי השוקדת בשבועות אלו על השגת הקריטריון לאולימפיאדה.
חלוקת מלגות לאתלטיות
זהבה שמואלי, יו"ר ועדת הנשים באיגוד האתלטיקה, הדגישה בדברי הברכה שלה, שברגע שיהיו יותר מאמנות,יהיו יותר בנות שיתאמנו. מלבד זאת, בתור ספורטאית עבר היא אמרה: "בעבר, בתנאים פחות טובים הגיעו נשים לאולימפיאדה, היום התנאים שלכן יותר טובים וזה הזמן ללכת קדימה".
בהמשך הערב התקיימו שתי הרצאות. האחת, על ידי ד"ר רותי אמיר: "השפעת גורמים גנטיים על פעילות הישגית של ספורטאי עילית".
ההרצאה השנייה הועברה על ידי ד"ר גילית שטיינר והתמקדה בתזונה לספורטאיות.
חשוב לציין שהכנס התקיים במסגרת מחנה אימונים שאורגן לספורטאיות בוינגייט, וכבר בקיום מחנה אימון בשילוב עם הרצאות מקצועיות אפשר לראות את השינוי בהתנהלות עם ספורטאיות העילית בארץ.
לאחר שתי ההרצאות המעניינות ביותר,יש לציין, נערך פאנל עם ספורטאיות העבר:
זהבה שמואלי, אתלטית אולימפית , אלופה ושיאנית ישראל, יו"ר ועדת נשים וחברת איגוד האתלטיקה, אסתר רוט שחמורוב , חתנית פרס ישראל, עמית כבוד של איגוד האתלטיקה בישראל, אתלטית אולימפית, אלופה ושיאנית ישראל , מאיה בן צור , אתלטית אולימפית, פזיותרפיסטית בכירה במכון ווינגייט.
לפאנל הצטרפה סיון ז'אן , אלופת ישראל בזריקת דיסקוס ובהדיפת כדור ברזל.
שאלה לאסתר: "האם ההשתתפות באולימפיאדה בגיל צעיר היתה מחשלת או כדאי היה להגיע עם יותר נסיון?"
אני התחלתי בגיל 14 ובגיל שש עשרה וחצי הייתי מוכנה לאולימפיאדה. רצתי באצטדיון 10.8 שניות כששיא העולם היה 10.5 שניות. הייתי אמורה להשתתף באולימפידת 68' במקסיקו אבל נפצעתי אחרי אותה ריצה. כשהגעתי למינכן בגיל תשע עשרה וחצי הגעתי אתלטית חסרת נסיון, אז היה חסר לי הנסיון הזה. אבל כיוון שלא סיימנו את האולימפיאדה אי אפשר לדעת.
שאלה לזהבה: "הגעת לאולמיפיאדה כאמא לילדים, איך היה עבורך השילוב בין משפחה לריצה?"
אחרי הלידה, תוך שנה חזרתי לצמרת הישראלית עם הרבה עידוד של המאמן. אבל כשיש רצון כל המשפחה מתגייסת. אילולא התמיכה הכספית והנפשית של המשפחה לא ניתן היה להגיע לרמות הגבוהות. לגבי האולימפיאדה והתחרויות בחו"ל בכלל, זה חשוב בשביל צבירת הנסיון. בחו"ל אפשר להכיר המון ספורטאיות מהרמות הגבוהות ביותר, וזה יוצר רצון להצליח יותר.
מאיה בן צור: "אני זוכרת באימונים לאולימפיאדה איזו דמות גברית שהסתובבה שם כל הזמן, וזה היה צביקה (בעלה של זהבה), אז כשיש "גב", הכרה ותמיכה – אפשר להצליח".
שאלה למאיה: "אילו עצות היית נותנת לבנות למניעת פציעות?"
כשאני נפצעתי לא היו אנשי מקצוע שיחברו בין הרפואה למאמן. היום המצב הרבה יותר טוב. היום יש אנשי מקצוע בעלי יכולת להבין צרכים בתחום הספורט. יכולים לתת טיפול באופן שמתאים לספורטאית ספציפית שיכול למנוע פציעות ואף לשפר הישגים.
נילי אברמסקי מציגה שאלה לאסתר: "במה את שונה בתור מורה לספורט?"
הדגש הוא מורה לחינוך גופני. אני משמשת לתלמידים שלי מודל לחיקוי. הדוגמה שאני תמיד נותנת להם היא שמגיל ארבע עשרה, כשהתחלתי לעסוק בריצה, ועד היום אני באותו משקל. פעם היו אומרים ש"הספורטאיות הישראליות נובלות מהר". אני החלטתי להוכיח שזה לא נכון. החוכמה היא לשמר את הפעילות.
שאלה מהקהל: "האם אתן ממשיכות להתאמן?"
מאיה: "חד משמעית כן. זה משהו שחשוב בחיים שלי, זה גורם מאזן, ומייצב משהו שהוא רק שלי".
אסתר: "אני חיית ספורט. אני גם מקפידה לגוון ולעשות כל יום דבר אחר. ככה כל פעם שרירים אחרים עובדים ואני לא אצטרך לבוא למאיה…."
זהבה: "אני כמעט כל יום יוצאת לריצת 10 ק"מ בבוקר. אם אני לא מספיקה זה מאד מתסתכל אותי. זה חשוב לי ואני מאד מאד נהנית מזה".
בתום הערב כל המשתתפות זכו בארוחת ערב מפנקת, כהכנה ליום האימונים המפרך שחיכה להן למחרת.
