מאת:דפנה שב
מה שאני אוהבת בריצה יותר מהכל זה שאף פעם אי אפשר לדעת בדיוק איך היא תהיה. לפעמים הקילומטרים עוברים ויש עוד רבים לפנינו, אבל אין לדעת מה הם יביאו איתם.
אני אוהבת את הריצות האלו, כי כשאתה מחליט לא לצפות ,דווקא אז מגיעים הדברים הכי טובים.
אני חושבת שאין דרך אחרת, בעיקר באימונים למרתון. אחרת שיגרת הריצה שלנו תהפוך לשיעמום אחד גדול.
סבטלנה "מחחמת מנועים" מרוץ עומר 2008 צלם: עופר ביידה
ככה הרגשתי בבוקר של מירוץ עומר. הקילומטראז' שלי הולך ועולה במסגרת ההכנות למרתון בוסטון, עובדה שפוגעת לעיתים במהירות. לפעמים צריך לדעת להרפות, ולתת לרגלים לעשות מה שהן יכולות ולא לכעוס עליהן….
סיימתי את המירוץ בהרגשה טובה. כעבור דקות אחדות יצאתי "להשלים קילומטרים". המעבר הזה הוא קשה מנטלית, להחליט שממשיכים לרוץ אחרי שעוצרים.
רצתי כחצי קילומטר לבד ואז הסתובבתי במחשבה שאולי מישהו שאני מכירה גם עושה שיחרור והוא בכלל בכיוון ההפוך. ברגע שהסתובבתי גיליתי מולי את סבטלנה בחמנד, מנצחת המירוץ.
"בואי"! היא קראה לי, ואז ידעתי שמשהו טוב קורה לי היום.
רצנו שוב בכיוון המסלול המסומן. החלפנו חוויות ותוצאות. סבטלנה בחורה שקטה, ביישנית מעט- אפשר להגיד. אבל רק צריך להעיז לשאול כדי לגלות שמאחורי החזות העדינה מסתתרת בחורה קשוחה אך חברותית להפליא.
אני כבר הרגשתי די עייפה ושאלתי את סבטלנה כמה היא מתכוונת לרוץ עכשיו.
"נראה לי שנעשה את כל המסלול שוב".
צחקתי, ואמרתי לה שמבחינתי זה מעולה, בתנאי שנקיים את הראיון עכשיו. כל כך הרבה זמן רציתי לראיין את סבטלנה, אבל מגוריה בבירה הגבילו את שתינו. היינו בהסכמה הדדית.
האם ידעתם את העובדה שסבטלנה עובדת במשרה מלאה כאחות במחלקה כירורגית- כלי דם? כדי להבהיר לי מה בדיוק זה אומר היא אמרה: "כל קטועי האיברים – אלה המקרים שלי". עם מציאות יומיומית כזאת, חשבתי, לא פלא שהיא חזקה.
חלפנו על פני אחד הבחורים שתפקידו היה לכוון את הרצים. גם הוא, כמו הבאים אחריו תהה, למה אנחנו עדין רצות אם רוב הרצים כבר עברו. כעבור כמה דקות רצי ה-5 ק"מ שזינקו מאוחר יותר בבוקר החלו לחלוף מולנו.
סבטלנה תוך כדי הדיבור איתי, זורקת מילות עידוד לרצים.
אנחנו היינו עקביות על המסלול של ה-10 ק"מ, שהלך והתפתל בתוך היישוב, כך לאחר שתי פניות היינו כבר עם כיוון הרצים. הרגשתי כאילו אני באטמוספירה אחרת. חלפנו על פני בחורה כשעברנו ליד תחנת המים. היא שתתה וזרקה את הבקבוק, והמשיכה בדרכה מתנשפת ומתאמצת. אבל אנחנו היינו בשלנו…
סבטלנה עלתה לבד לארץ בגיל 15. את הריצה גילתה בגיל 23, כאשר נרשמה לחדר כושר באוניברסיטה. צוות המכון דחף אותה להתחיל לרוץ בחוץ ("לפני שהחשמל נופל"), מרוב הריצות שלה על המסילה.
בשנת 2002 היתה אלופת ישראל בטריאתלון, אבל היא מודה: "תמיד הייתי שקועה יותר בריצה".
היא חיה עם בועז מזה שנתיים. "הוא משתגע מהריצה", היא צוחקת, "אבל הוא מבין ותומך". סבטלנה לקחה החלטה כבר לפני כמה שנים לקחת את הריצה ברצינות, וזו החלטה לא פשוטה כאשר מחוייבויות היומיום לא מקלות. עבודה במשמרות, לילה לפעמים, והרצון להנות גם מדברים אחרים בחיים.
סדר היום הוא קשה והפכפך בעבורה. אם היא עובדת משמרת לילה, היא ישנה כל היום למחרת ועושה אימון ערב, ואם אפשרי היא יוצאת לאימון בבוקר. היא מספרת שקורה לפעמים שהיא מגיעה לאימון, מכבה את המנוע ומנמנמת מעט.
"אני מוותרת המון". היא אומרת. "אבל צריך לקחת הכל בפרופורציה". כשאני שואלת אותה מה הגבול, היא עונה בלי להסס: "שלא יפגע בזוגיות".
שמחתי לשמוע את התשובה. תמיד נדמה שהרצות הטובות והמוכשרות ביותר, רצות כל היום ומקריבות הכל. אבל כשהקשבתי לסבטלנה מדברת על הצורך בזוגיות, ועל העובדה שבסופו של דבר היא תרצה ילדים, נשברות לנו כמה סטיגמות על אותן נשים.
ויותר מזה, כל המערכת הזוגית יש בה משהו ממתן. כך היא אומרת: "בועז מאזן אותי".
אני מודה שכבר כאבו לי הרגלים. אז קיצרנו קצת את המסלול. עדיין חלפנו בין אחרוני הרצים.
את נקודות השבירה שלה היא מקשרת לפציעות. "אבל אף פעם לא אמרתי שאני אפסיק לרוץ בגלל זה".
"איליה",המאמן, עוזר לי המון. בכל מה שקשור לפציעות ולאימונים – באמת כל הכבוד לו".
תוכניות לעתיד וקו הסיום:
סבטלנה מתכננת בהמשך הקרייירה שלה גם לרוץ מרתון.וכשזה יקרה, זה יקרה בגדול. בינתיים היא מתרכזת בריצות למרחקים הקצרים יותר. היא מקווה כמו כל ספורטאי ברמות הגבוהות לקבל עוד תמיכה כלכלית מספונסר כלשהו על מנת שתוכל להתרכז עוד יותר בריצה.
וכן, הייתי חייבת לשאול על המתחרות שלה בארץ ועל "מאורעות נילי-סבטלנה". אני לא מופתעת מהתשובה, ועל כך שסבטלנה לא מאבדת לרגע את החזות השלווה והעדינה שלה:
"אסור לזלזל באף אחד. ומה שהיה על נילי זה רק ספקולציות. זו יריבות בריאה, ואני חושבת שמה שקרה דווקא עזר לה. בעתיד, אני אנצח אותה והיא גם תנצח אותי עוד הרבה פעמים".
שער הסיום נגלה לפנינו היום בפעם השנייה. חתכנו הצידה ואני הצצתי לכיוון הרצים שלידנו שזה עתה סיימו.
אני וסבטלנה נפרדנו באזור הכינוס ההומה, שם היא חוזרת להיות קצת יותר שקטה, צנועה וביישנית.
אני שמחה שהשלמת הקילומטרים שלי עברה כמו שלא ציפיתי ולא העליתי על הדעת.
זכיתי להכיר יותר מקרוב את אחת הרצות המוכשרות בארץ,
ואני יודעת, שהיא עוד תפתיע.
