הרבה פעמים ההורים צריכים לקבל החלטות הנוגעות לילידהם, במקרים אלה חשוב לשים לב שהאינטרס של הילד יהיה במרכז ולא של ההורה, ולעיתים לא ההורה הוא שצריך להחליט אלא דווקא הילד
מאת:מיכל יערון
לא פעם שמעתי הורים אומרים לי את המשפט "לא הנערה תחליט אם לעזוב את הספורט או לא, אנחנו נחליט" ולחילופין שמעתי "שיעשה מה שטוב לו, זו החלטה שלו" ועוד "הוא ילך לאימון כי ככה צריך" וכמובן "היא יודעת מה טוב לה ואם לא אז שתתחרט"…. מי צודק? האם יש אמת אחת או לא? מי צריך לקבל החלטה לגבי דברים הקשורים לילדינו, אנחנו או הם? מתי נכון לתת לילד להחליט לבד ומתי צריך לקבוע ולהחליט עבורו?
כדי להקל על ההתלבטות בשאלה זו אני רוצה להציע שני כללים. אילו כללים רחבים אך יקלו עליכם להתמודד עם מאבקים מיותרים ביניכם ומול הילד/נער או הנערה.
כלל ראשון: האם הילד יכול לשלם את מחיר הטעות
בכל החלטה יש סיכון. על המחליט לדעת שיש יותר מתוצאה אחת להחלטתו. התוצאה הלא רצויה, או "המחיר", יכול להיות יקר מידי עבור הילד והוא לא יוכל להכיל את משמעות התוצאה ואת מחירה. לדוגמא: אם נער בן 12 רוצה ביום שישי, לפני אימון בוקר חשוב, לצאת לבלות. רוב הסיכויים שיהיה עייף למחרת והדבר יפגע ברמת האימון שלו. מי צריך להחליט אם הנער ילך לבלות או לא? קרוב לודאי שאת המחיר ישלם הנער, יחוש רע, יתבאס אפילו ולהבא ילמד שכדאי ללכת לישון מוקדם. זהו מחיר הגיוני "לשלם" ואף מלמד.
לחילופין, אם יבוא אותו נער ויאמר שהוא רוצה לעזוב את בית הספר כי אין לו מספיק זמן לאימונים וכי הוא עייף, או אז על ההורים לקבל את ההחלטה כי מחירה הוא יקר מידי עבורו ואין הוא יכול להבין את השלכות המעשה.
כלל שני: הצורך שלנו לקבל את ההחלטה עבור הנער/ה, את מי זה משרת, אותנו או אותם
לומר, אם הנער/ה לא רוצה להתנצל בפני המאמן על איחור או על יחס לא מכובד, העובדה שאנו לוחצים עליו לעשות זאת היא כי אנו רוצים להגן עליו מפני הסנקציות שהוא יחטוף, או שאנו רוצים שיעשה זאת כי לא נעים לנו ואנו רוצים שהוא ימנע מאיתנו את אי הנעימות.
אם הנער/ה רוצה לחזור הביתה אחרי האימון לבד עם חבר/ה ולא שנבוא לקחת אותו/ה באוטו, האם נרשה לה/ו או לא? שוב נשאלת השאלה, האם אנו רוצים להגן על הנער/ה כי אנו חוששים לשלומו/ה "האמיתי" או שאנו עושים זאת כי אנו לא יכולים להתמודד עם הדאגה שאנו חשים.
אם כן שימו לב. אם המטרה היא לשרת אותנו, התבלבלנו. הצמתים האלו מיועדות לשרת את ילדינו ולא ההפך!
ברור הוא כי יש החלטות ברורות לקצה זה ולקצה השני, אך יש הרבה יותר החלטות הנמצאות בטווח האפור. כשאתם נתקלים בהן, אתם מוזמנים להשתמש בכללים המוצעים.
מיכל יערון – לעוף, פסיכולוגיית ספורט מתקדמת
