כל מי שנכח על המסלול בצ'אלנג' ישראמן 2024 לא היה יכול להתעלם מדרור כרמלי. לסיים את מקצה חצי איש הברזל בתחרות האילתית זו משימה קשה עבור כל טריאתלט, 1.9 ק"מ שחייה, 90 ק"מ רכיבה בהרי אילת ולקינוח 21.1 ק"מ ריצה. אתגר קשוח לכל הדעות. אלא שעבור דרור בן ה-58, כטריאתלט עיוור שסיים את המסלול זו הפעם החמישית, המשימה קשה הרבה יותר. כשבועיים אחרי, שוחחנו איתו לראיון בשוונג, כדי לשמוע על הדרך הייחודית שעבר.
לכתבות נוספות בנושא:
האזינו: ספורטודידקט עם תובנות ורשמים מצ'אלנג' ישראמן 2024
גם השנה: TRI כנרת תשמש כאליפות ישראל בחצי איש ברזל ובספרינט עלית
"עוד ניצחון קטן לאוסף": איה מידן מסכמת את צ'אלנג' ישראמן שלה
"נולדתי בעצם אדם לכאורה רגיל", מספר כרמלי: "לא כל כך הבנתי למה אני גרוע במשחקי כדור ולא מצליח לעשות את תרגילי ההתעמלות שכולם עושים, או גלישה בים כמו החבר'ה שלי שאהבו. ידעתי שאני גרוע בספורט והשלמתי עם זה. בגיל 17 הוצאתי רישיון נהיגה, אבל כבר אז בנהיגות הלילה נתקלתי בקושי משמעותי. בצבא נכשלתי בגיבושים ושובצתי בחיל האוויר. התחלתי איזה קורס ואז הגיע תאריך לבדיקת ראייה, כדי לקבל מרשם למשקפיים שאיתו אוכל לראות כמו כולם. אלא שהרופא המומחה במקום לתת לי מרשם אמר לי: 'ידידי הצעיר, אתה מתעוור'.
דרור כרמלי עם כלבו נירו בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
"גיליתי שאני סובל ממחלה בשם RP, רטיניטיס פיגמנטוזה. זה ניוון של תאי הרשתית בקצב מהיר מהמקובל. ניסיתי לקבל תאריך יעד, אבל לא ניתן היה לדעת… חודשים או שנים, אבל בסוף בטוח אתעוור. הייתי צריך לעשות חישוב מסלול מחדש. התנדבתי לצבא, איתרתי יחידת מחשב של חיל האוויר שהיה לי מעניין להיות שם, והסכימו לקבל אותי. שירתתי שש שנים והתחתנתי בסוף השירות. השתחררתי עם ניסיון בתחום מבוקש, אבל גיליתי שבחוץ לא כל כך פשוט, לא מבינים איך אדם עם לקות ראייה יכול לכתוב תוכנה. אז הסתרתי את זה, אבל המצב הלך והחמיר. פחות מסתובב חופשי, פחות אופניים, פחות ספורט, לא יכול לרוץ כי לא מספיק לראות בקצב של הריצה. לא שוחה בים למרות שאהבתי מאוד, כי לא הצלחתי לנווט כמובן".
מתי חזרת לספורט?
"סביב גיל 40 גיליתי במקרה את האפשרות לעשות ספורט דרך עמותת אתגרים. הצטרפתי לקבוצת אופניים, משם הקמנו קבוצת ריצה, ראינו שאנחנו גם רוכבים וגם רצים, אז התחלנו להשתתף בטריאתלונים. מצאנו ופיתחנו כל מיני שיטות שזה יעבוד – התחלנו בטריאתלון גן שמואל ומשם עם האוכל בא התיאבון. הגדלתי טווחים, הגעתי למרתון (עשיתי כבר חמישה), ובטריאתלונים התחלתי מספרינט, לאולימפי, ולחצי איש ברזל. הייתי אמור לעשות גם איש ברזל מלא בטבריה, אבל התחרות בוטלה בגלל המלחמה".
ואיך הגעת לישראמן?
"כבר ב-2012 עשיתי חצי ישראמן. מצאתי את זה מאתגר במיוחד, ומאז חזרתי למסלול עוד ארבע פעמים. מה שמניע אותי זה בעצם הרצון להראות שגם אנחנו נמצאים על המסלול, יכולים לעשות, עושים את זה אמנם עם מלווה אבל יכולים. החלום שלי הוא שיהיו הרבה טנדמים על המסלול – שלשות, זוגות ובודדים. השנה היה לי חבל להיות היחיד על המסלול".
דרור כרמלי ומריאנו פיינשטיין בסיום צ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
ואיך אתה מתמודד על המסלול, איך עושים את זה טכנית?
"בשחייה אנחנו בדרך כלל שוחים עם סוג של גומייה, אלא שהפעם היה לי כשותף את מריאנו פיינשטיין, ששוחה כמעט כפול ממני בקצב, אז הוא פשוט שחה סביבי וניווט אותי בלי גומיה. אחרי היציאה מהמים הוא הוביל אותי לשטח ההחלפה, ואז עולים על הטנדם לרכיבה. העלייה לנטפים על הטנדם מאתגרת עוד יותר מהרגיל – האופניים יותר כבדים ואין מכפיל כוח, אלא אובדן אנרגיה של בערך 30 אחוז בעליות לעומת אופניים רגילים. את הקטע התלול בסוף העלייה עשינו כבר בסלאלום, אחר כך למעלה זה היה יותר סביר. אנחנו גם יותר רגישים לרוח כי הגוף יותר גדול. בריצה אנחנו גם עם גומייה מחוברת, כשמריאנו מחזיק לי את היד במקומות יותר מסוכנים".
איך נוצר הקשר עם מריאנו?
"הוא גר בצפון, אז בכל הזדמנות לוקח שותפים עם עיוורון. שוחה, רוכב ורץ איתם. הוא ליווה גם איש ברזל מלא עם מרטין קרימנצ'נסקי ומאוד מנוסה בזה. בכל פעם הוא מציע לי להשתתף. השנה הייתי די בדילמה, עברתי ניתוח, הייתה מלחמה, ולא יצא לי להתאמן כמו שצריך. בסוף נרשמנו ברגע האחרון ואני שמח על כך".
היו לך קטעים של משבר על המסלול?
"הקטע של העלייה ברכיבה היה משברי, מאוד מאתגר. את הירידה בריצה עשיתי ב"טיסה" בקצב 4 וחצי דקות לק"מ, אבל אחר כך בתוך אילת היה לי יותר מורכב. על המדרכות היו המון שיבושים, אז כשאני עייף ולא רואה, זה אפילו יותר קשה. לזכותו של מריאנו ייאמר שהוא ממש מומחה בליווי, דאג שאני כל הזמן אהיה על מסלול בטוח ובמקרים הקריטיים אפילו רץ מחוץ למסלול כדי שאני ארוץ בתוך המסלול".
דרור כרמלי ומריאנו פיינשטיין יוצאים מהמים בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
איך היו התגובות של שאר המתחרים על המסלול?
"הנושא של הפרגון היה אדיר לאורך כל הדרך, גם כמובן ביציאה מהמים, ברכיבה, נופשים שצועקים כל הכבוד. יצא לנו להתקשקש עם המתחרים שמגיעים לפני הקאט-אוף. תענוג לפגוש את האנשים. בריצה כל הדרך גם המתחרים וגם הקהל שפגש אותנו אחרי בעיר וזיהה אותנו מאוד פרגן ועודד. אני מאוד מקווה שמתוך הקהל הזה, המסר שלנו יגיע גם למשפחות וחברים שאיבדו את הראייה ויבינו שאפשר ורצוי להמשיך בספורט. יש המון קבוצות שמאפשרות לאנשים כמונו לרוץ לשחות ולרכוב – אני חלק מקבוצת הרכיבה "כן ולא" ששייכת למרכז הישראלי לכלבי נחייה, קבוצת הריצה "קשר עין", וקיימת קבוצת שחייה "שוחים 6:6" שהיום יש לה פריסה ארצית. אפשר להצטרף ולעשות ספורט, רק שיעשו. אני קורא גם לחיילים שנפצעו ונמצאים בשיקום, ולצערנו יש יותר מדי כאלה, להצטרף אלי בשנה הבאה, כי אין כמו ספורט כמקדם שיקום ובריאות פיזית ונפשית".
אתה מאשדוד, עיר שספגה לא מעט בתחילת המלחמה. מניח שזה הפך את זה למיוחד עוד יותר
"נכון, ב-7.10 היינו אמורים לרכוב, במקרה הקדמנו את אימון הרכיבה לשישי, כשרכבנו מאשדוד לכיוון רעים. בזכות זה שהקדמנו ביום ניצלנו. אנשים שאני מכיר ושומע את השמות, חלקם אישית מהתחרויות, נפגעו ונפצעו ונחטפו, אני חושב שהקיום של הישראמן הוא איזה ניצחון שלנו, הניצחון הקטן שלי, שאני לא יכול להילחם, אבל אני יכול להמשיך ולתפקד עד כמה שאפשר כרגיל".
"אני רוצה להודות גם לכל המלווים וכל מי שעזר לי לאורך השנים. לקרן גולדבלט שאיתה עשיתי את הישראמן הראשון ב-2012, לשימי פרידמן שאיתו התאמנתי והתחרתי עוד 3 פעמים. למלווים שלי באשדוד – אילן בן עדי, שאיתו התאמנתי ועשיתי חצי בטבריה בשנה שעברה, לסנדרה ינקלביץ' שמלווה אותי באשדוד בריצות ואיתה התאמנתי גם בתקופת המלחמה עם כל הפחדים והחששות, ויצא לנו לעשות יחד פזצטות באמצע אימון. אני מעריך ומוקיר כל אחד ואחת מהם".
