מאת:דפנה שב
לפני הזינוק במרתון בוסטון, החגיגה בעיצומה, רצות רבות מתכוננות לקראת יריית הפתיחה, דפנה שב כתבתנו הנאמנה לא וויתרה על אף אירוע והתחברה לאלופות החדשות, ואף קיימה ראיון נדיר עם האישה הראשונה של עולם המרתון, קתרין סוויטסר
הרמת כוסית ראשונה להצלחה
סגרו אותי בחדר עם שש רצות מרתון מקומיות שלכולן הישגים מעוררי הערצה באמתחתן. לא נותרה לי ברירה אלא להתחיל לשפשף את כישורי העיתונאיים ולשבור את השיניים בניסוח שאלות באנגלית.
ברט איליי מקיימבריג', בוסטון, הייתה הראשונה שראיינתי. ברט בסך הכל בת 28 ותוצאתה הטובה ביותר היא 2:46 שעות. אמנם לא תוצאה שיכולה להכניס אותה לאולימפיאדה אבל בהחלט ממקמת אותה בין 100 הרצות הטובות במדינה. ברט היא דוגמה מצוינת לרצה צעירה בעלת הישגים נאים שעם עבודה קשה תוכל לשפרם בעוד 5-6 שנים. "התאמנתי על המסלול כי זה המגרש הביתי שלי", היא אמרה, והוסיפה, "אני חושבת שזה מסלול טוב בלי עליות, יש חלוקה של המרחק ומנטלית לי זה יותר קל. חוץ מזה כל המשפחה והחברים יהיו פה בשבילי".
ברט איליי מקיימבריג', בוסטון – 2:46
רצה נוספת שענתה על שאלותיי היא קרוליין ביג'ון, גם היא ילידת מסצ'וסטס בת 34, וגם היא כמו ברט, התקבלה למבחנים האולימפיים בתוצאה של 2:45 וזכתה להיכנס לרשימת 100 הרצות הטובות במדינה.
"לולא התמיכה של בעלי לא הייתי עושה את זה", היא אמרה והוסיפה, "אני חושבת שזו ההכנה הכי טובה שעשיתי. אני מרגישה בריאה ובכושר שיא. רוב הריצות הארוכות שלי עשיתי בשיטת הלאפים כך שאני רגילה לכך. לפני כמה שנים נהרסה לי ריצה בגלל מזג אויר אז אני מקווה שמזג האוויר יהיה טוב ביום ראשון. המטרה שלי היא לעשות את הטוב ביותר עבורי".
נשות המרתון של בוטסון
האישה הראשונה של המרתון – קתרין סוויצסר
אם לפני חמש שנים היו אומרים שזה מה שהולך לקרות לי בבוסטון 2008, הייתי צוחקת ולא מאמינה. אבל הנה, אחרי אלפי ק"מ של ריצה ואימונים מצאתי את עצמי רצה יחד עם קתרין סוויטסר, האישה שבזכותה כולנו רצות ברחובות בוסטון, איפה שהכל התחיל.
ההתרגשות לקראת הפגישה עם קתרין עלתה בי כאשר חזרתי לפני שלושה ימים למלון וחיכתה לי הודעה בחדר. איזה הזוי, חשבתי לעצמי, לשמוע את קולה מבעד לשפופרת, ובעוד זמן מה נשב יחד לראיון קצר. נפגשנו בבוקר יום שבת במלון פיירמונט המפואר באירוע שנקרא "ארוחת הבוקר של האלופים". סוויצסר, בת 61 שנים, גופה דקיק וחיוך חמוד הופיע על פניה כשעל חולצתה מודפס לוגו האומר, MARATHON WOMEN.
לפני שהתיישבנו סביב השולחן סוויטסר הספיקה להכיר לי אנשים רבים. "הרגע פגשת את אחד האנשים החשובים בעולם הריצה", היא אמרה לי. אבל הראש שלי הסתחרר כבר באותו רגע כי לא הצלחתי לעקוב אחרי כל השמות. כולם היו שם. אלופי עבר של מרתון בוסטון, מנהלת מרתון ניו- יורק, מנהל מרתון שיקאגו, סוניטה וויליאמס האסטרונאוטית ועוד רבים וטובים. כשחיפשנו מקום לשבת סוויצסר אמרה, "בואי נראה…איפה יהיה לך הכי מעניין, אה! הניו-יורק טיימס!". כך מצאתי את עצמי יושבת בחברת הכתבים החשובים ביותר בענף. צידי ישב, רוג'ר בעלה של סוויטסר, איש תקשורת נחשב ורץ עבר מצטיין.
כל המטרה של ארוחת הבוקר היתה להציג את מספרי החזה של המנצחים בשנה שעברה, טקס חביב ומעט משעשע שמפיג קצת את אווירת הלחץ בתחרות. לידיה גריגוריבה (2:29:18) ורוברט צ'ריוט (2:14:13) קיבלו כל אחד את המספר "1". לאחר מכן העניקו לאלופי העבר, שירוצו אף הם את המרתון, מספרי חזה כמחווה להישגם. אמבי ברפוט קיבל את המספר 1968, מכיוון שבאותה שנה סיים ראשון בתוצאה של 2:22:17. גרג מאייר קיבל את המספר 1983 כיוון שבאותה שנה סיים ראשון בתוצאה של 2:09. מאייר הוא גם האמריקאי האחרון שניצח במרתון בוסטון.
הרמת הכוסית המסורתית לכבוד המרתון
משם היינו צריכות למהר מאד. סוייטסר היתה צריכה להגיע לאקספו שם נערך פנל עם אלופי העבר. עצרנו בחנות של המלון לקחת עוד סטוק של חולצות וספרים שיהיה לתת לאנשים ורצנו לאקספו. הנה שוב הגיע לי אחד מאותם הרגעים האלה שאני רוצה לעצור את הזמן. אני וקתרין סוויטסר, עם מזוודה שבתוכה ספרים עם סיפור מיוחד משלה. בגיל 61 והיא עדיין מהירה, אני הולכת מהר בעקבותיה, ויחד חתכנו דרך רחוב צדדי כדי לא לאחר. כמו בסרטים, משנכנסנו לאולם, מבול של אנשים ניגש אליה לקבל חתימות, נשים נרגשות מתקרבות לקבל חיבוק, הרי היא האמא של כולן.
אחרי הפאנל ואחרי שכל המעריצים קיבלו את מבוקשם ניגשנו יחד לבית קפה סמוך, התיישבנו בפינה שקטה על מנת שאני אוכל לשאול את כל מה שרציתי. אני לא אשקר, הרגשתי מיוחדת. היחס החם והסובלני, שרק בגלל הפגישה הזאת היה שווה להגיע לבוסטון. בקתרין יש קסם והיא הצליחה לשנות אצלי המון דברים במחשבות שלי על לריצה. שמחתי שהספקתי לתפוס אותה ממש לפני שארוץ את המרתון.
האם חשבת פעם מה היה קורה אם לא היית בבוסטון באותו יום ב-1967?
בסופו של דבר מישהי אחרת היתה עושה את זה. היו כל כך הרבה נשים הנואשות לרוץ שזה היה קורה, כמו שעשתה רוברטה גיב, למשל. אבל זה היה קורה בעוד הרבה זמן. אני חושבת שאני גרמתי לזה לקרות מוקדם.
מה שאני תוהה רבות זה כמה החיים מלאים בצירופי מקרים. למשל, מה היה קורה אם ארני (המאמן) לא היה מתעקש שאלבש מספר? פשוט הייתי רצה ואף אחד לא היה יודע מזה. מה היה קורה אם החבר שלי לא היה מכה את ג'ק סמפל ולא היו התמונות ההסטוריות האלו. מה היה קורה אם התקשורת לא היתה שם לצלם את זה? אלו הם צירופי מקרים מדהימים.
כשקראתי את הספר שלך, שמתי לב שאת תמיד מביטה קדימה, מאד מכוונת למטרה, האם חשבת פעם לוותר או היו לך רגעי משבר שחשבת שהמלחמה על המשחקים האולימפיים לא שווה את המאמץ?
לעולם לא חשבתי לוותר. לעולם. אני אדם מאוד עקשן, לפעמים אנשים חושבים שזה מעצבן, כי אני תמיד חוזרת. אני לא בעלת כישורים פוליטיים וגיליתי שהקשרים מאד חשובים. הצטרכתי להכיר את האנשים שיעזרו לי לגרום לזה קרות. אך בעצם, עד ההצבעה האחרונה לא הייתי בטוחה שזה יקרה. באותם ימים כשעקבתי אחרי קצב התקדמות הדברים, היה נראה שזה הולך להתקיים רק ב-2012. הרבה עבודה היה לעשות בשביל להתקדם, אפילו באולימפיאדה עצמה כאשר אחת הרצות התמוטטה, חשבתי ש-1928 הולכת לחזור על עצמה ויגידו שוב שנשים לא מסוגלות לעמוד במרחק. במקום זאת הם הפכו אותה לגיבורה. היו לי הרבה ספקות אבל לעולם לא חשבתי לוותר".
עשית מהלך עצום בקריירת הריצה שלך. מ 4:30 שע' ל 2:51 שע'. מה את יכולה לספר לי על המהלך הזה? מה יש לך לומר לנשים שרוצות לעשות את זה?
מה שאני אומרת לנשים בדרך כלל אני אגיד גם לך, את השופטת הגרועה ביותר של היכולות שלך. את יכולה לעשות יותר ממה שאת חושבת. אין לי כישרון טבעי, אף פעם לא הייתי מהירה, אין לי את מבנה הגוף אבל אני מאד חזקה ונחושה. כשהצלחתי לעשת זאת, כולם חשבו שזה מדהים. בעבר לא הרבה נשים עשו תוצאות מתחת לשלוש שעות. האמת היא, שבעבר חשבתי שזה טוב אבל ידעתי שנשים צריכות לרדת מזמן של 2:30. חשבתי שאם אני עשיתי את זה ישנן מיליון נשים שיוכלו לעשות את זה אם רק היתה להן הזדמנות. ליצור להן הזדמנות, היה זה חלום שלי. אי אפשר לעשות את זה לבד. בגלל זה אני אומרת, את השופטת הגרועה ביותר של עצמך, המהלך הזה התרחש בתוך 40 שנה, תחשבי מה הדור שלך יוכל לעשות. הדור שלך צריך לחשוב ש- 2:20 זו תוצאה נורמלית לנשים, וזה יקרה.
מה השינוי הגדול שהיית עושה בענף הריצה למרחקים ארוכים אצל הנשים?
שיהיו יותר אירועים של ריצות ארוכות, אתגר של יומיים, שלושה ימים ואפילו שבוע, ושנשים ירוצו בקבוצות.יש לנו כבר כמה אירועים כאלו בניו-זילנד. הנשים מצליחות יפה מאד במרחקים הארוכים. אולי יגידו שאף אחד לא מעוניין באירועים אלו, אבל זה מה שהיה בהתחלה עם המרתון בזמן שהטריאתלון עוד לא הומצא בכלל. נראה נשים באירועים האלה, כי נשים כשרוניות יותר בענפי הסבולת, אבל הדור שלך יצטרך להמציא אותם. בזמן שאת רצה את יכולה לחשוב מה אפשר יהיה לעשות… (צוחקת).
מה את חושבת על היחס בין הנשים לגברים בתחרויות מרתון?
היום בארצות הברית את יכולה לראות יותר נשים מגברים. פעם אם אישה יצאה לרוץ בטופ ומכנס קצר מיד היו צופרים ושורקים לה. היום זה כבר לא ככה, אבל אני מאמינה שזה ישתנה. כמעט בכל מדינות אירופה המצב לא כמו בארצות הברית שבה רואים יותר נשים. צריך לעשות דברים כדי שזה יקרה.
כשאת רואה אישה שרצה, מה זה עושה לך?
קודם כל, כשאני נוהגת ומביטה באישה רצה בצד הדרך אני אומרת לעצמי, "יש!". דבר שני, אני מרגישה אימהית. החלטתי לא להביא ילדים לעולם כדי להתרכז בקריירה שלי. חוץ מזה מעולם לא היה לי את הדחף להביא ילדים, קשה לי להסביר את זה. אבל כל פעם שאני רואה אישה שרצה אני חושבת עליה כעל אחת מילדיי. אני מרגישה שיש לי היום מליון ילדים.
נפרדתי מקתרין בחיבוק גדול. היא חזרה לאקספו לכתוב הקדשות לעוד רצים וקוראים ואני יצאתי לדרכי.
למחרת היום נתקלתי שוב בקתרין ורוג'ר בחדר העיתונאים, אחרי המבחנים האולימפים של הנבחרת האמריקאית היא אמרה לי,
" I have a funny feeling about you. I can't wait for you running on Monday, you are going to be just fine".
מרתון בוסטון האתר הרשמי חפשו את דפנה – מספר חזה 15802.
