גביע הים האדום 2023 – סיקור המשחה
השעה 4:30, יום שבת. החבר'ה הטובים מהמלון שלנו בדיוק חזרו מבילוי לילי במועדוני אילת, והגיע הזמן לשים את הכובע בצד וללכת לישון, כי צריך לקום איכשהו לבופה בבוקר. רק אני, עם שלוש שכבות, עושה את דרכי לים יחד עם עוד כמה עשרות משוגעים שצריכים לעשות חשבון נפש עם עצמם מה חסר להם בחיים לכל הרוחות, שהם הולכים לשחות 7.5 ק"מ בעונה הזו בים. קצת חימום, קצת להימרח נגד שפשפות, קצת שלום לאנשים שלא התראינו הרבה זמן, קצת ג'ל בשביל האנרגיה ויאללה –
שלוש, שתיים, אחת – הזנקה!
בים, אין ארוחות חינם. בשנה שעברה, בדיוק באותה תחרות במשחה גביע הים האדום, המים היו שטוחים כמעט לגמרי – אבל בשתיים-שלוש מעלות קרים יותר, ולא הרגשתי כשליש מהגוף שלי בסוף המשחה. המחשבה הראשונה שלי כשהזניקו אותנו למשחה המפרך הייתה "אה מגניב, דווקא לא כזה קר הפעם", והשנייה הייתה "איך אני הולך לשחות לעזאזל עם כל הגלים הזה?". בערך חצי מטר גל זה בסדר לשלושה-ארבעה שוברי גלים מגורדון, אבל 7.5 ק"מ מעגליים באילת? זה סיפור אחר לגמרי.
רגע לפני הזינוק במשחה גביע הים האדום | צילום: צלמי שוונג
בלי להתבלבל, נצמדתי לחבורה של איטלקים ואיטלקיות שהרגיש שיודעים לאן הם מנווטים, וככה, במשך חמישה סיבובים של 1.5 ק"מ לסיבוב, רואה את כפות הרגליים של איטלקי או איטלקייה תורן אחר מול העיניים שלי (הצוואר שלי שילם את המחיר בסוף המשחה). מי שאי פעם שחה ברצף מעל 20 דקות, יודע שכששיר נתקע לך בשחייה – גם אלוהים לא יצליח להחליף אותו במערכת ההגברה בראש. לא משנה כמה ניסיתי לשמוע את הפסקול של רוקי/מרסדס בנד/קווין כדי שיהיה איזשהו קצב, המח שלי היה בשלו ולמשך כמעט שעתיים שמעתי בלופים את "לבכות לך" של אריק איינשטיין.
הקפת מצוף רודפת הקפת מצוף, מטר רודף מטר, והגלים של הים עוד לא נרגעים. החוכמה היא לא לנסות לשחות דרכם, כי הם ינצחו אותך, אלא לזרום. אני ניסיתי להיאבק בהם ובלעתי כל כך הרבה מים שלא הייתי רעב שעות אחר כך. אל תהיו אני.
משחה גביע הים האדום | צילום: צלמי שוונג
בערך ק"מ לסוף, קולט את המהיר מבין האיטלקים פותח פער. נצמד אליו כאילו החיים שלי תלויים בזה, אבל התואם-פלטריניירי הזה מהיר, וחוצה את שטיח הסיום שנייה אחת לפניי. בסדר, אם למתן רודיטי מותר, גם לי.
התחריתי במיליון תחרויות שחייה בחיים שלי. התחריתי בבריכות בארץ ובבריכות חו"ל, במכון וינגייט וגם בים התיכון, אבל אילת היא יוצאת דופן בכל קנה מידה – המים הצלולים, הים הנמוך (כל השנה חוץ מהיום של התחרות), השמש (שלא יצאה בשבת האחרונה כמובן), הדגים (שאולי היו שם, אבל אני ראיתי רק כפות רגליים) והאווירה. מקום ראשון או אחרון, מאיזשהו גיל זה כבר לא משנה – מי ששוחה, מנצח.
נתראה בגביע הים האדום 2024!
