החיים האולימפיים שלי התחילו בחדר השירותים של הורי. מדי בוקר בסתיו 1964 הסתגרתי לשעות ארוכות עם שני העיתונים החשובים שעיצבו את תפיסתי הספורטיבית: "הצופה" ו"דבר". למדתי בעל פה את כל השמות המוזרים וכל השיאים המדהימים. ידעתי שאירינה שווינסקה נולדה בכלל בתור אירינה קירשנשטיין והייתי בטוח שהמהירות והמרחק המתפרצים מרגליה הם הם מהות היהדות החדשה
מאת:אברהם בורג
מעל גבי האסלה דידיתי בבושת פנים אחרי עמוס גלעד “שלנו”, אצן ה 800 שפרש, אוי לאותה בושה, אחרי 200 מטר. “ככה גם אני יכול"' לעג אבא שלי (למרות שמעולם הוא לא רץ 200 מטר. אפילו לא במצטבר). וחלמתי לפתח לי חזה כחזות האדירים של גרשון שפע ואברהם מלמד. וואו איזה הרקולסים נימולים ומרשימים. התעלמתי מהדפיקות בדלת של אחיותי המעצבנות שביקשו גם הן להשתמש בשירותים. אל תפריעו לי בבקשה – בדיוק כשנחמיה סירקיס צולף למטרה כמו דוד המלך לראשו של גולית.
כמה חודשים אחרי כן הוצאתי את כל דמי הכיס המעטים שלי וקניתי כרטיס לקולנוע 'תל אור' בירושלים. לא כרטיס אחיד אלא חמישה. חמש פעמים הלכתי לראות את סרטו של קון איצ'יקאווה "אולימפיאדת טוקיו". לא היה אז שידור חוזר אז נאלצתי ללכת שוב ושוב כדי להפנים. ראיתי את כתפיו המשורגות של בוב הייז שורף את ה 100 מטר הכי מהירים עד אותו היום. גם ניסיתי לרוץ כמוהו, כמו ברווז, עם הרמת הרגליים המצחיקה הזו והידיים המפמפמות כמו בוכנה רבת עוצמה. לא ידעתי את משמעות המשלחת הגרמנית המאוחדת אבל כבן לייקה גאה הרגשתי שמדובר בקבוצת הבית השניה שלי.
בסופו של דבר נותר בזיכרוני ובתודעתי רק אחד – אבבה ביקילה. האפריקאי הראשון שזכה במדליית זהב אולימפית, הראשון שזכה פעמיים במקום הראשון בריצה המרתון הנפלאה. אהבתי את כל התיאורים על ריצתו היחפה ברומא, ארבע שנים קודם לכן. לא בגלל הטרנד החדש הפוקד אותנו בימים אלה. כשזכרוני עוד מתפקד אני יכול להעלות מנבכיו את תצלום הארכיון השחור לבן של הרגלים הצנומות והמדהימות ההן. אהבתי אותו אז משום שהיה כתוב ב"הצופה" ששום נעל לא התאימה לו כי יש לו רגל שטוחה לחלוטין. ו…ברגליים שטוחות לחלוטין כבר אז הבנתי משהו. הרי בכל יום נעלתי את נעלי על זוג רגלים שכזה.
ואז הגיע האירוע האחרון של האולימפיאדה. ארבע שנים בקילה שלי כמעט ולא התחרה. אני לא יודע למה כי לא היה כתוב "בהצופה". לפני האולימפיאדה הוא היה חולה ודאגתי מאד. אבל אבבה שלי, פרץ קדימה, הפעם עם נעלים. רץ ורץ ורץ והגיע ארבע דקות לפני כולם. 2:12. שתי דקות יותר מהר מזהר זמירו ברוטרדם, שתי דקות יותר מהר מסטאין בונציה. אלוף אמיתי. רגע אולימפי משכר שמעטים כמוהו. אם בכלל.
עוד שנים ארוכות אהבתי אותו. כי הקיסר – הילה סילאסי – גר בבית ילדותי כשקבל מקלט מהבריטים אחרי הפלישה האיטלקית לארצו. הרגשתי איתו קשר אישי הדוק. עקבתי אחריו בשנים הבאות. אספתי תמונות שלו וגזירי מאמרים מעיתוני הספורט שכבר הלכו לעולמם. בכיתי כשנפצע ושותק לצמיתות בתאונת דרכים מיותרת. והתאבלתי עליו כשהלך לעולמו והוא בן 41 בלבד. אין ספק, בשבילי הכל התחיל בטוקיו, או ליתר דיוק בשירותים.
הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ
אברום בורג – רץ חושב רץ חושב
יש לך רגע אולימפי אשר נחרט בזיכרונך, רוצה להצטרף לצוות הכותבים של המדור רגע אולימפי? – כנס לכאן
