הפחד הגדול של הרצים – עד כמה הגיל מאט אותנו?

התופעה הזאת מטרידה בעיקר את מי שרץ מאז שהוא זוכר את עצמו, ואת המספרים שהשעון שלו הראו בעבר. הרעיון הוא לא לרדוף אחרי אותן תוצאות, אלא להבין מה הגיל שלנו שווה ובשביל זה הכינו טבלה מסודרת
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

חבורה של רצי עילית אמריקאים למרחקים ארוכים נפגשה לא מזמן, ותוך כדי השיחות על "ימי הזוהר" אי אפשר היה להתעלם מהנושא הכואב שכל אחד מהרצים יכל להזדהות אתו: זה לא משנה כמה הם יתאמנו, זה לא משנה כמה הם ישקיעו – התוצאות הטובות ביותר שלהם כבר לא יחזרו. בכתבה שפורסמה ב"ניו יורק טיימס", רץ בשם הווארד ניפרט סיפר לחבריו על אחת הריצות האחרונות שלו, על זה שהוא הרגיש נפלא ממש כמו בימים הטובים. אבל אז הוא עשה טעות והביט לעבר השעון, והשעון הציג נתונים שונים לגמרי ממה שהוא הרגיש.

מה קורה אחרי ששנות ביצועי השיא שלנו כספורטאים עברו?

מתישהו צריך לשכוח מהתוצאות שהתרגלנו אליהם | צילום: thinkstock

עוד כתבות בנושא 
מהם הסודות של הרצים, הטריאתלטים והשחיינים שעברו את גיל ה-70? 
פעילות ספורטיבית עצימה בקרב מבוגרים – סכנה או מתנה? 
מי אמר שבגיל השלישי אי אפשר לעשות סקווטים? 

האם השרירים נחלשים?

"אני יודע בדיוק מה אתה מרגיש", אמר חברו סטיב ספנס בן ה-53. מדובר בשני רצים עם רזומה מכובד מאוד. ניפרט בן ה-50 הוא אולטרה מרתוניסט אמריקאי בכיר, ומחזיק בשיא אישי של 2:19 שעות במרתון. ספנס זכה במדליית הארד בריצת המרתון באליפות העולם באתלטיקה קלה ב-1991, כיום הוא עוסק יותר באימון אבל עדיין יורד מ-5 דקות בריצות של מייל וזה רחוק מלגרום לו להרגיש גאווה: "בעבר רצתי מרתונים בקצב הזה", הוא מספר.

אף אחד לא יכול לשים את האצבע על הסיבה העיקרית לירידה בביצועים. האם השרירים נחלשים? למה שייחלשו אם מפעילים אותם באופן קבוע בספורט? האם הלב לא יכול לספק מספיק דם? לא משנה מה תהיה הסיבה, התוצאה היא עסקת חליפין בין המהירות לסבולת. "מי שרוצה להמשיך להיות מהיר, לא יכול להחזיק יותר מדי באותו הקצב שהוא היה רגיל אליו בעבר. מי שרוצה לרוץ יותר, לא יכול לעשות את זה מהר" אומר הירופומי טנאקה, מנהל מעבדת המחקר הקארדיו-ווסקולארית באוניברסיטת טקסס.

התופעות של ההתבגרות הן בלתי נמנעות, וכיום הרצים כבר יכולים להבחין בזה ולדעת למה לצפות. זה ממש כמו "פצצה מתקתקת", אבל בעוד שהאנשים שלא רצים חוששים מהיום שבו יגלו קמטים חדשים או שערות אפורות, לרצים כבר יש לוח זמנים מדויק שיוכל לצפות מתי הביצועים שלהם ירדו.

זוג מבוגרים רצים בים

ואולי עדיף להשאיר את השעון במגירה ופשוט ליהנות מהריצה | צילום: thinkstock

את לוח הזמנים הזה ניתן למצוא באתר של ריי פייר, פרופסור לכלכלה מאוניברסיטת ייל, שהחל לחקור את ההידרדרות בביצועים שלו בריצה. מזה הוא בנה למעשה טבלה, שבה כל רץ יכול להכניס את התוצאה הטובה ביותר שלו במרחק מסוים, למשל 10 קילומטרים, ואת הגיל שבו הוא קבע את התוצאה. הטבלה יכולה להראות מה היה הזמן המהיר ביותר שהוא יכול היה לקבוע בגילאים צעירים יותר, מה הזמן המהיר ביותר שהוא יכול לקבוע בהווה, ומהן התוצאות שיוכל לקבוע בעתיד. ראוי לציין שהטבלה הזאת משרתת בעיקר רצים ותיקים, כי יש לא מעט רצים שרק התחילו בגיל 50 ועוד לא מיצו את הפוטנציאל האמיתי שלהם.

"יש אנשים שאומרים שהאתר הזה שינה את החיים שלהם", אומר פייר ומסביר: "הם יודעים שהתוצאות שלהם יהיו פחות מהירות ככל שהם יתבגרו, אבל הם גם יודעים שאם הנסיגה בתוצאות תהיה בהתאם לטבלה, אז מצבם טוב. אני לדוגמה לא מצליח להישאר על הגרף שלי, אני במצב פחות טוב ממה שאני אמור להיות ואני צריך לנסות לחזור לעצמי".

בדקו את עצמכם בטבלה של פייר 

מצד שני, גם מי שנשאר על הגרף שלו צריך להתרגל ליכולות אחרות ולתוצאות אחרות, ולהרבה רצים קשה לקבל את זה. "אני עדיין רץ מדי יום, אבל קשה לעשות את המעבר הזה כדי להיות מישהו שרץ מדי יום", אומר ניפרט. ויש גם מקרים שבהם ספורטאים לא מצליחים להתאושש ממצב פיזי לא נעים שמגיע מיד בתום קריירה מקצוענית כמו למשל אצל הרצות מרי דקר סלייני ודוריאן קולמן.

"כשאני בריצה טובה המוח שלי חוזר לזמנים הישנים"

דקר סלייני בת ה-57, שהיתה אלופת עולם בריצות 1,500 ו-3,000 ב-1983, קרעה את הגיד הטיביאלי האחורי ב-1997 ועברה ניתוח במטרה לחזור ולהתאמן. "במשך הרבה זמן חיפשתי את הדרך להשתפר, אבל בסופו של דבר אתה מגיע לנקודה שבה אתה מבין שזה כבר לא יקרה. לא יכולתי לרוץ, גם לא בקצב איטי, ועבורי זה היה ממש מייאש. 10 שנים מאוחר יותר החלטתי שאני אוכל לעשות ריצות קלות, כי זה בעצם הדבר היחידי שאני יכולה לעשות", מספרת סלייני.

היא מספרת שהיא ניצלה כשגילתה אימון משולב של מכשיר אלפיטיקל ואופניים שעליהם היא רוכבת בכבישים באזור מגוריה ביוג'ין, אורגון. "זה הדבר הקרוב ביותר לריצה מבלי לרוץ", היא אומרת. היא עדיין חולמת לחזור לרוץ ולהשתתף בתחרויות, או סתם להתאמן. "אין שום תחליף לריצה", היא אומרת.

קולמן, שהיא פרופסור למשפטים באוניברסיטת דיוק, סיימה את הקריירה עם קרע בגיד אכילס. "היה לי קשה מאוד לפתח אסטרטגיה כדי לעשות את המעבר מלהיות רצה שלכל אימון שלה יש מטרה, ושכל הזמן צריכה להסתכל על הזמנים. זה היה מושרש אצלי". היא ניסתה להמשיך ולהתאמן אבל סיפרה שזה "שיגע אותה" עד שבגיל 55 היא הבינה שזה כבר לא בשבילה. ועדיין, היא טוענת, הרגלים ישנים קשה לשבור: "כשאני בריצה טובה המוח שלי חוזר לזמנים הישנים ואז אני חושבת שאני יכולה לרוץ כמו אז. אני מעלה מעט את הקצב ושוכחת מהגיל שלי". במקרה שלה, היא נעזרת באסטרטגיה חשובה מאוד שהיא לרוץ ללא שעון.

בטבלה שמציג פייר ניתן לראות על הגרף היכן אתם נמצאים בריצה ושחייה:
בדקו את עצמכם בטבלה של פייר 



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג