כבר תקופה שאני זוכה לשתף כאן מעת לעת על החווית שלי כמאמנת בקבוצת "גמאני רצה", והפעם אני משתפת בשני סיפורים מרגשים במיוחד שזכיתי ללוות במרתון תל אביב האחרון – האחד שחוגג את החיים שלאחר הסרטן דרך הריצה, והשני שכולו זיכרון וגעגוע דרך אותה ריצה בדיוק.

לכתבות נוספות בנושא:
משתבח עם השנים: בגיל 70 – שיא אדיר במרתון לאודי בן יעקב
ריצה חכמה – איך באמת נהיה מהירים ויעילים יותר?
השלים מרתון, 500 מ' מתחת לאדמה: "לא יכולתי שלא לחשוב על החטופים"

למי שלא מכיר, "גמאני רצה" הינו מיזם מעורר השראה של קבוצות נשים מכל הארץ שחלו, או מתמודדות, או מחלימות עם סרטן שד, או סרטן נשי אחר. אני מאמנת בקבוצה של המיזם שלוש שנים רצופות בהתנדבות מלאה ובמסירות, יחד עם מאמנות ומאמנים מובילים מכל הארץ. מייסד המיזם הוא עמרי פדהצור, יחד עם העמיתות יפית אלפרסון אלמליח ושרית ציפורי ציאג. בקבוצה שאני מאמנת מגיעות מתאמנות מפרדס חנה-כרכור, בנימינה, גבעת עדה, זכרון יעקב קיסריה וחריש.

תמר חוגגת החלמה בריצה
הסיפור הראשון הוא על חגיגת החיים בריצה, תרתי משמע. תמר נפטצ'י מתאמנת בקבוצה מיוני 2023. היא מחלימה מסרטן השד: "הריצה מחזירה אותי לחיים", כך ציינה בכתבה מאוקטובר האחרון כאן בשוונג. תמר מחלימה כבר שנה, ובכתבה היא ציינה שהחלום שלה הוא להשתתף במרוץ, ריצה של 10 ק"מ.

תמר נפטצ'י וקרן עמרוסי | צילום: עצמי

מדובר כאן במסע בדרך וזה הרבה מעבר לריצה. לאורך כל השנה תמר הפגינה נוכחות ומסירות לריצה, גם בזמנים מאתגרים כואבים היא לא ויתרה. בגשם או בחום היא התכוננה והתאמנה יחד איתי ולחוד על פי ההנחיות שלי. גם כאשר אני לא יכולתי לרוץ בשל פציעה, היא המשיכה לבצע את האימונים הנדרשים.

אני זוכרת שתמר הופיעה לראשונה עם שיער ארוך. לאחר כמה מפגשים כשהחלה את הטיפולים, השיער נשר והיא הגיעה קירחת לגמרי. הבנות ואני לא הפסקנו לחזק אותה ולומר לה כמה היא יפה חזקה. אני תמיד אומרת להן ברוך וחום, "נו אתן רואות אני מקבלת אתכן כמו תינוקות, חלקות… והנה לפתע הכל צומח והשיער גולש", והן מחייכות. השיער ארך – הכוחות, הבריאות, הכל יחד.

התאמנו יחדיו בימי האימון והוספנו תגבור בימי שבת בבוקר וביצענו הכנות. והנה הגיע הרגע הגדול של מרתון תל אביב, ההתרגשות הייתה בשיאה ולילה לפני חשנו פרפרים בבטן. והנה אני על קו הזינוק, עם משרוקית בפה, עם מצלמה לתעד את הרגעים הללו, שמהדהדים גם אחרי סיום המרוץ. אלו בדיוק הרגעים שאני מחכה להם כל כך. זה קרן האור שלי.

קרן עמרוסי עם תמר נפטצ'י במרתון ת"א | צילום: Sportphotography

מי שהביט בי מהצד זכה לראות אנרגיות ופרץ של שמחה ואהבה. אני יודעת כמה זה משפיע על המתאמנות שלי וכמה זה מחזק, מעודד, מדרבן ונותן כוח, וכך אני ממש נכנסת לתפקיד של "המשמחת". לאורך כל הדרך אני שרה ושורקת, מעודדת את הרצים והרצות ולא מוותרת לאף אחד על חיוך והצטרפות אל החגיגה. תמר המדהימה מכוונת ומרוכזת לצלוח את הריצה, עוד ק"מ ועוד ק"מ. אני יודעת שצריך לעשות הכול כדי שהיא תהיה בדיוק כמו בתוכנית, ק"מ לפני הסיום אני אומרת לה בקול שואג משמחה "הנה את כפסע מהסיום ואת הופכת את זה לרגע הגדול".

אני מושיטה לה יד ואנחנו חוצות את קו הסיום. תמר משחררת בכי כל כך חזק מחבקת אותי ואומרת "את יודעת, זו לא רק הריצה, זה יום הולדת, זו חגיגה של החלמה. השנה אני בת 55 ואני מודה לך על הליווי הצמוד הזה, על האמונה ועל האהבה". כל כך התרגשתי להעניק לה את המדליה, את אות הניצחון, כמה גאווה, כמה שמחה בריצה, שעליה רצים גם כל כך הרבה ערכים".

תמר נפטצ'י וקרן עמרוסי בסיום הריצה | צילום: פרטי

משם, תמר אחזה בידי ולאחר שהתפנקנו במתחם ה-VIP רצנו לקצה השני של מעגל החיים להנצחה.

סגירת המעגל של קובי
בשלב הזה, לבשתי את החולצה של שלי סטורזי ז"ל. שלי הייתה מתאמנת שלי בקבוצה, שנפטרה מסרטן השד לצערי הגדול ב-8 במאי 2023, יום הנישואין שלה ושל קובי. על החולצה שלבשתי תמונה שלה בחזית עם הכיתוב "הכנפיים שלי", הכינוי שנתנה לי.

שלי הייתה ילדה שכל כך רצתה לחיות. זכיתי לרוץ איתה יד ביד במרתון תל אביב 2023, לשמוע אותה צוחקת מאושרת עד הגג, עם חיוך מנצח ואופטימי. בדמעות הבטחנו זו לזו שנשוב לקו הזינוק ונגשים את החלום שלה לרוץ חצי מרתון.  לאחר מותה פנה אלי קובי בעלה, הוא אמר לי שהוא רוצה לסגור מעגל ולהתחיל לרוץ, וביקש שאאמן אותו. כמובן שהשבתי בחיוב.

קובי כהן במרתון ת"א | צילום: Sportphotography

כמעט שנתיים שאנחנו רצים, שנתיים שקובי משתף איך הוא בכלל לא אהב לרוץ, ואיך אני מלווה אותו בכל ולא עוזבת. יש גם תוכנית לגבי הפרויקט אותו אנו רוצים לבצע יחד – מרוץ הנצחה לשלי. אני זוכרת איך בתום הלוויה של שלי ז"ל, חנה אמא של שלי אמרה לי שהיא רוצה שנרוץ להנצחתה. בדמעות השבתי לה "בטח", והבנתי לפתע איך ברגעים הקשים ביותר פונים ומבקשים ממני לבחור בריצה על מנת להאיר את דרכם.

קובי היקר לקח את הריצה כדרך חיים. כיום, הוא עשה שינוי משמעותי והפך למאמן ריצה ולמאמן מנטלי לספורטאים, במרתון תל אביב, הוא נרשם למקצה המרתון המלא, בפעם הראשונה, אותו רץ עם חולצה שהדפיס ועליה התמונה שלו ושל שלי ז"ל. קובי הדפיס גם לבנים שלו חולצות עם התמונה המשפחתית שלהם, מאוד סימבולי ליום המשפחה שחל באותו היום, וביקש ממני לדאוג שהם ייכנסו וירוצו איתו את מאה המטרים האחרונים.

הגעתי עם חנה לאיזור שלפני סיום המרתון, וחיכינו לקובי. הילדים רצו לעברו, והוא רץ איתם עד לקו הסיום. זה היה רגע שאין לתאר, כל כך מרגש כל כך מחבק. בכינו אחד לשני בחיבוק חזק והסכמנו פה אחד, שהיעד הבא הוא לבחור מסלול הנצחה לשלי ,זה יהיה הפרויקט הבא.

קובי כהן והילדים במרתון ת"א | צילום: קרן עמרוסי

בצהריים של אותו יום חנה אמא של שלי כתבה לי שמיד אחרי המרוץ הלכה לשלי, לבית העלמין: "תודה על הכל, אל תעזבי אותנו במרתון של חיינו". אז זוהי דרכי להיות קרן שמש במעגלים החשוכים שמחכים להיות מוארים ולהאיר את הדרך.

מדובר במעברים חדים כמו בחיים, מחגיגת יום הולדת וחגיגת ניצחון המחלה שלה, לעבר כאב, געגוע והגשמה של קובי להנצחת שלי ז"ל דרך הריצה. התלבטתי איך לשלב שמח קצוות של החיים בסיפור אחד. אך בחרתי לעשות זאת בדיוק כך, כי אין חיים בלי כאב, סבל לצד שמחה.

קובי כהן והילדים במרתון ת"א | צילום: Sportphotography

כיום אנו חיים וחווים יום יום שעה שעה כאב בלתי האפשרי של אובדן, שכול, כאב והשתוקקות לחטופים שישובו, וזאת לצד שמחות של אלו ששבו. עבורי הריצה היא השמחה של החיים. אני מייצרת שמחות דרך הריצה, וזוהי דרכי ומהות חיי, כולי תקווה שיבוא היום והשמחה תשוב אל חיקנו.