בגיל 40, הייתי מנהל טכנולוגיה טיפוסי – יושב מול המחשב כל היום, אוכל יותר מדי פחמימות, ומתעלם מסימני האזהרה של גופי. והיום? כעבור 7 שנים – אני איש ברזל ואולטרה-מרתוניסט, ויותר מכך – אני שגריר של תקווה עבור ילדים חולי סרטן. עם הזמן, המסע שלי הפך ליותר מסתם הישג אישי – הוא הפך למסע של השראה, ושל תמיכה בארגון "גדולים מהחיים", המסייע לילדים המתמודדים עם מחלת הסרטן.
לכתבות נוספות בנושא:
"ב-7 באוקטובר הם רצו בשבילנו, ב-8 בנובמבר אנחנו נרוץ עבורם"
בין פריז להוואי: הפודקאסט של שוונג עם החדשות בעולם האופניים והטריאתלון
אלוף העולם חושף כי סבל מהתקף חרדה: "ניסיתי לא ללחוץ על עצמי הפעם"
הכל התחיל בגיל 40, בכנס עבודה באילת. שם פגשתי את קובי פז ז"ל, שסיפר כיצד גילה את הסרטן שלו מאוחר מדי. דבריו לא רק הניעו אותי לעשות בדיקות מקיפות, מה "שגרר" אותי לשנות את חיי, אלא גם נטעו בי את הזרע הראשון של מה שיהפוך לימים למחויבות עמוקה לעזור לאחרים, במיוחד לילדים הנאבקים במחלה הזו.
התוצאות של הבדיקות המקיפות שעשיתי היו מדאיגות – רמות גבוהות של כולסטרול ובעיות בריאותיות אחרות. זה היה הפטיש 5 ק"ג שהייתי צריך לקבל על הראש. אבל במקום להתחיל לקחת כדורים באופן קבוע, החלטתי לשנות את אורח חיי באופן דרמטי. ההחלטה זו גם פתחה בפני את האפשרות לשנות את חייהם של אחרים.
יצאתי לריצה ראשונה בפארק ליד הבית. לא הצלחתי להשלים אפילו 200 מטרים רצוף. אבל באותו רגע, קיבלתי החלטה: בעוד כשנתיים ביום הולדתי ה-42 אני ארוץ מרתון (42.2 ק"מ). המסע החל. התחלתי להתאמן בעקביות. תוך שנה, כבר הייתה שיפור משמעותי בבריאותי. אבל לא עצרתי שם. אחרי כשנתיים, בדיוק לפי התכנית, השלמתי את המרתון הראשון שלי במוסקבה. זה היה השלב בו החלטתי להרים את הרף – טריאתלון!
למדתי לשחות, רכשתי אופניים, והצטרפתי לקבוצת אימון. כל צעד בדרך היה אתגר. עשיתי גם לא מעט טעויות בדרך אבל למדתי מהטעויות שלי. וכעבור שלוש שנים נוספות הגיע הרגע הגדול – תחרות איש ברזל מלא באוסטריה.
ההתרגשות הייתה עצומה. השחייה הייתה מתסכלת, אבל התגברתי. ברכיבה, נתקלתי בבעיות תזונה ושרירים מתכווצים, אבל המשכתי. הריצה הייתה סבל נוראי, עם שלפוחיות ברגליים וקושי לאכול. אבל לא ויתרתי. ברגעים הקשים ביותר, כשהכוח הפיזי כבר לא עמד לרשותי, גיליתי את כוחו של החוסן המנטלי. הבנתי שזה מה שנבנה לאורך כל אותם אימונים מוקדמים בבוקר, כל אותם ימים של התמודדות עם עייפות ומחויבות.
כשהתקרבתי לקו הסיום, עטפתי את עצמי בדגל ישראל. הרגע שבו חציתי את קו הסיום והכרוז הכריז שאני איש ברזל, היה התפוצצות של אושר שלא חוויתי מעולם.
לאורך המסע הזה, למדתי שיעורים רבים:
1. הכול אפשרי – אם באמת רוצים.
2. אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה (כמו שאמר וולט דיסני).
3. התכנון והדרך חשובים יותר מהמטרה עצמה. תכנון נכון מקטין את הסיכוי לכישלון.
4. שינוי אמיתי לוקח זמן – שנים, לא חודשים. אנחנו חיים בתרבות של אינסטנט, אבל שינוי אמיתי דורש סבלנות והתמדה.
5. לכל דבר יש מחיר, והשאלה היא אם אנחנו מוכנים לשלם אותו.
6. הספורט הוא הפסיכולוג הטוב ביותר – הוא נותן לנו זמן לחשוב ולהגיע לתובנות עמוקות על חיינו.
לאחר 7 באוקטובר החלטתי לקחת על עצמי אתגר חדש. החלטתי שאני רוצה לרוץ למרחק של 100 ק"מ, ושאני רוצה להקדיש את המרוץ הזה למען גדולים מהחיים ולגייס למענם סכום של 100 אלף ש"ח. כאן התחיל מסע אחר נוסף בחיי, שבו "למדתי" לרוץ למרחקי אולטרה, עד כדי כך שמרחק המרתון "פתאום" הפך לעוד ריצת אימון בדרך. כאן, גם נוצר החיבור עם "גדולים מהחיים".
היום, אני רוצה לחלוק את הסיפור שלי עם אחרים. אני מאמין שכל אחד יכול להשיג את החלומות שלו, גם אם הם נראים בלתי אפשריים בהתחלה. זו הסיבה שאני מציע בהתנדבות הרצאה מעוררת השראה לארגונים וחברות, ובתמורה החברות תורמות למען "גדולים מהחיים". בהרצאה הזו, אני מספר את סיפורי האישי, מדגיש את הלקחים שלמדתי, ומעודד אנשים לצאת מאזור הנוחות שלהם ולרדוף אחר החלומות שלהם. ההרצאה מתאימה כהרצאת העשרה או כחלק מסדנאות פיתוח מנהלים.
היום, כשאני מספר את סיפורי בהרצאות ומגייס תרומות ל"גדולים מהחיים", אני מבין שהמסע שלי היה הרבה יותר מאשר הישג אישי. הוא הפך לכלי להעצמה ולהשראה עבור אחרים. אז בואו נעשה את זה יחד – בואו נהיה גדולים מהחיים. בין אם זה על ידי התמודדות עם אתגרים אישיים, או על ידי תמיכה בילדים שנאבקים במחלה. כי כמו שלמדתי במסע שלי, אם אתה יכול לחלום על זה, אתה יכול לעשות את זה – ויחד, אנחנו יכולים להגשים חלומות עבור ילדים שזקוקים לנו יותר מכל.
לפרטים על הרצאות צרו קשר 054-2332170
לתרומה למען גדולים מהחיים (אנא ציינו בגורם מפנה 100 ק"מ)
רוצים לראות תמונה מתקופת "בטטת כורסא"
נראה לי מוגזם.
גם לי.
לדעתי צריך גנטיקה מאד מסוימת כדי לעשות את מה שהכותב עשה.
הגוף שלי אחרי 20 מייל לא מתחיל לכאוב. הוא מתחיל להתפרק.
דרך כאב אפשר לעבור עם אימון נכון.
פציעות שולחות אותנו לספסל לחודשים לשנים לחיים.
גנטיקה.
הכל הבנתי רצון חריצות יכולת זה דורש זמן אבל מה הפרנסה שלך זה לא הבנתי עובד במשכורת מינימום לא יכול להרשות אורח חיים כמו שלך אלה אם כן יש לו תרנגולת שמטילה ביצי זהב
אז ממה אתה חיי……..