מאת:דנה מורן
אז השבוע זה לא קרה, לא הסתייע בידינו (למען האמת ברגלינו) של המו"ל, "האריה", הרו"ח ושלי לרוץ ביחד. אחרי הרבה ריצות של חברותא נהדרת, עשיתי הכרות חדשה עם מדרכות תל-אביב… והפעם לבד לגמרי.
היה בזה משהו חד פעמי מרענן. מצאתי עליה חדשה עם נוף מקסים לים וחשבתי הרבה על מ.י.. לאחרונה קצת זייפתי בהוראות שלו, ולא השקעתי יותר מדי באימוני כח. היה לי נוח לרוץ רחוק, לאט ולפטפט… מכיוון שאני לא נוהגת לשוחח עם ה-MP3 שלי, הייתי צריכה להסיט את תשומת הלב לכיוון אותה עליה שמושכת מהים ישר ללובי של קראון פלאזה. הופתעתי שאפילו נהנתי…
והיתה עוד הפתעה שחיכתה לי השבוע… אלא שהיא קצת פחות נעימה…
התחושה הכללית שלי, בסיבוב אימונים הזה, היא שאני יותר בריאה ופחות פריכה. כבר בלי שברים ובלי כאבים בגב… ובלי שום חריקות מיוחדות מעבר למה שמצפה לספורטאי שמשקיע כל כך הרבה פסיעות בכל כך הרבה פעמים בשבוע… טוב, הברכיים קצת חלודות. אבל כל מי שקצת מבין באנטומיה ויביט על הברכיים האלו יגיד שגורלן נגזר… והנה פתאום שריר חדש "נדלק" מהרעיון של התחרות.
אדקטור מגנוס- מי שמע עליו בכלל? כאבים חדים מאזור המפשעה עד הברך… למה עכשיו? רצתי עם התחושה פעם פעמיים… ואת הריצה השלישית סיימתי אצל איש הפזיוטרפיה. אני לא רוצה לעשות נזקים בלתי אחראיים ובלתי הפיכים… ובטח שלא חודש לפני…
Adductor magnus muscle
אחרי כמה סיבובים של אולטרה-סאונד ושאר מכשירים, העברתי את הריצה הארוכה במחשבות על אופי האימונים. אולי מספיק לי להתאמן למרתון רק 10 שבועות ולא 16? כנראה שהעומס הזה גדול עלי קצת… אחרי הכל, רוב השנה אני שומרת על כושר בסיסי סביר ויכולת סיבולת, שמאשרת לי ריצות ארוכות (Más o menos …). אז למה להשקיע כל כך הרבה מראש. לפי מצב האדקטור גם השבוע אני לא מושכת מעבר לקו השישים (קילומטרים במצטבר)… ומכיוון שאני לא בונה על איזה מקום עסיסי בין המאה נשים הראשונות שחוצות את קו הסיום, אלא לחצות אותו לפני שימלאו ארבע שעות מהזינוק… ועם חיוך ענק על הפנים… אז למה עכשיו האדקטור ואני עושים הכרות?
המשכתי לרוץ, קצת עגומה, עד שלמזלי פגשתי כמה אנשים נהדרים בדרך לשוחח איתם שהסיחו את דעתי מצרותי. צחקנו איך שכאשר טריאתלטים נפגשים על מסלול הריצה ביום שבת בבוקר, הם מתנצלים ומתרצים למה הם לא רוכבים על אופניים בשעות האלו… ולאנשים אחרים הסברתי איך נטשתי קבוצת ריצה מסודרת לטובת המוטיבציה והמשמעת הפרטית שלי… תודו שכל אלו מסיחים את הדעת מידידי החדש – האדקטור.
אולי היו אלו משככי הכאבים, או האנדורפינים או הפיזיוטרפיה, או החברים… אבל בסיכומו של יום, מהריצה האחת הזו הכי נהנתי השבוע. ואולי משום ששוב אני מבינה שאני מסוגלת להתמודד, גם ברגעים לא כל – כך נוחים.
כבר אמרו לפני: אהבה זה כואב…
קישורים קשורים
עוד קצת על השריר הבעייתי של דנה כאן
