ב-2 בנובמבר 2025, אני אעמוד על קו הזינוק של מרתון ניו יורק, כחלק מנבחרת עמותת שלוה. עבורי, זו תהיה הרבה יותר מעוד ריצה. זהו קו סיום של מסע ארוך, שהתחיל הרבה לפני תקופת האימונים וגיוס הכספים. זהו סיפור על איך החיים שינו לי את התוכניות, ואיך הריצה הפכה לכוח המניע שאפשר לי להמשיך ולנצח.
לכתבות נוספות בנושא:
המאמן רז אייזיקוביץ נפצע במלחמה, אך חולם לחזור לרוץ: "יש לי עוד הרבה דברים להשלים"
"כל קילומטר מרגיש כמו גלויה": לרוץ בלב הרנסנס במרתון פירנצה
25 ק"מ של זיכרון ותקווה: נבחרת שלוה רצה בעוטף עזה לזכר הנרצחים
החיים שנעצרו לפתע
עד 23 ביולי 2020, חיי היו נראים אחרת לגמרי. הייתי אישה בריאה, עבדתי בעבודה מסודרת ונוחה, גידלתי משפחה ורצתי להנאתי. יכולתי לרוץ 10 ק"מ בשעה בלי למצמץ. ואז, ביום אחד, הכל השתנה. ללא כל התרעה, עברתי אירוע מוחי שהשפיע על היכולת שלי ללכת ולתפקד. מאישה פעילה ורצה, הפכתי לכזו שלא יכולה ללכת מטר אחד בלי תמיכה.
העולם שהכרתי התהפך. השיקום היה אינטנסיבי, ובהמשך עברתי גם ניתוח מוח. אבל דווקא בנקודה הכי חשוכה, הריצה הייתה מה שהחזיק אותי. אחד מיעדי השיקום המרכזיים שהצבתי לעצמי היה לחזור לרוץ. לאט לאט, צעד אחר צעד, חזרתי למסלול. פחות משנה לאחר הניתוח, רצתי את המרתון הראשון שלי, ודווקא בירושלים – עיר של עליות ומורדות, בדיוק כמו חיי באותה תקופה.
שמרית טל גורטלר בסיום מרתון ירושלים | צילום: פרטי
ההתמודדות הרפואית הזו גרמה לי לחשב מסלול מחדש. הבנתי שהחיים קצרים וצריך לעשות בהם דברים משמעותיים. התפטרתי מהעבודה הקודמת שלי ונרשמתי ללימודי סיעוד. להיות אחות, בעיניי, זו לא רק עבודה – זו שליחות, והרגשתי שזהו הייעוד החדש שלי.
המאבק הבא: ניצחון בכימותרפיה ומרתון ברלין
בדיוק שנה אחרי ניתוח המוח, בעודי לומדת סיעוד, החיים הציבו בפניי אתגר נוסף: אובחנתי עם סרטן שד. זה היה יכול להיות סיפור של ייאוש, אלמלא יום אחד לפני האבחנה קיבלתי אימייל שאישר את מקומי במרתון ברלין 2022. שוב, הריצה נכנסה לתמונה, הפעם כעוגן של תקווה.
עם ברכת הדרך של האונקולוגית שלי, המשכתי לרוץ גם במהלך הטיפולים הכימותרפיים, עד כמה שגופי אפשר. לא ריחמתי על עצמי. במשך 12 שבועות, בכל יום רביעי הייתי מקבלת טיפול, ובשבת כבר הייתי יוצאת לרוץ או ללכת. הייתה לי מטרה ברורה מול העיניים: קו הסיום של מרתון ברלין.
שמרית טל גורטלר לאחר הניתוח | צילום: פרטי
בספטמבר 2022, ארבעה חודשים וחצי אחרי סיום הכימותרפיה, שלושה חודשים וחצי אחרי ניתוח כריתה חלקית ופחות מחודש לאחר סיום ההקרנות, עברתי בשמחה גדולה את קו הסיום בברלין. מבחינתי, זה היה הניצחון האמיתי שלי על הסרטן. באותו רגע, הבנתי שאין דבר כזה "לא אפשרי".
החלום החדש: מדליית "ששת הכוכבים"
רק בברלין גיליתי על סבב המרתונים העולמי של אבוט – "המייג'ורס", שכולל את ששת המרתונים הנחשבים בעולם (כיום כבר שבעה). רצים מכל העולם מנסים להשיג את "מדליית ששת הכוכבים" היוקרתית. בהתחלה זה נראה לי כמו חלום ששמור למקצוענים בלבד, אבל המסע הרפואי שלי לימד אותי שעם נחישות וכוח רצון, אין דבר שהוא מחוץ להישג יד. החלטתי שאני הולכת על זה, גם אם זה ייקח זמן.
שמרית טל גורטלר בסיום מרתון ברלין | צילום: פרטי
הדרך לא הייתה קלה. ההגרלות להרשמה ל"מייג'ורס" מבוקשות מאוד, וקיבלתי הרבה תשובות שליליות. אבל לא ויתרתי. שמרתי על אופטימיות, ובסוף קיבלתי את ההודעה המיוחלת: זכיתי בהגרלה של מרתון שיקגו.
בחודש אוקטובר 2024, טסתי לשיקגו לבד לגמרי. לא הכרתי שם אף אחד, פרט לשלוש רצות זרות (נורווגית, אמריקאית ורצה מאבו דאבי) שהכרתי רק באופן וירטואלי בקבוצות הפייסבוק ופגשתי אותן לראשונה בשיקגו. זו הייתה חוויה שונה ומרעננת. היו רגעים של לבד, והיו רגעים של ביחד. אבל במרתון עצמו לא הייתי לבד על המסלול, אפילו לא לרגע אחד. כמיליון מעודדים היו לכל אורך מסלול המרתון וזו הייתה פשוט חוויה אדירה. השגתי את הכוכב השני שלי בדרך למדליית ששת הכוכבים.
שמרית טל גורטלר בסיום מרתון שיקגו | צילום: פרטי
התחנה הבאה הייתה מרתון טוקיו, שנחשב לאחד הקשים ביותר להתקבל אליו. ובכל זאת, גם פה זכיתי במקום. בסוף פברואר 2025 טסתי לבד לצד השני של העולם. גם פה, פגשתי רצה אמריקאית שהכרתי לפני המרתון בקבוצת פייסבוק של המרתון. המרתון עצמו היה שונה לחלוטין ממרתונים אחרים שהשתתפתי בהם – עם עידוד שקט, מעודדים רגועים ואווירה שונה לחלוטין מהטירוף וההתרגשות שהיו בברלין ובשיקגו. המרתון עצמו לא היה לי קל. אבל – עברתי את קו הסיום והשגתי את הכוכב השלישי שלי בדרך למדליית ששת הכוכבים.
החלטה מהלב: למען עמותת שלוה
עמדתי בצומת דרכים. יכולתי להמשיך ולנסות את מזלי בהגרלות למרתון ניו יורק, אבל הרגשתי שאני רוצה משהו אחר. רציתי חוויה עם משמעות עמוקה יותר. וכך הגעתי לשלוה – העמותה שפועלת למען ילדים עם מוגבלויות ומשפחותיהם. הכרתי לפני כן את הפעילות המדהימה שלהם ואת המשלחות שהם כבר שלחו למרתון ניו יורק כדי לגייס תרומות.
שמרית טל גורטלר בסיום מרתון טוקיו | צילום: פרטי
הרעיון הוא לחבר את הריצה – שהפכה לכלי הריפוי וההעצמה שלי – למטרה נעלה: גיוס כספים עבור ילדי שלוה. כל משתתף במשלחת מתחייב לגייס סכום מסוים, ובתמורה הוא מקבל סלוט באחד מהמרתונים הנחשבים בעולם.
האמת היא שלא הייתי בטוחה שיש לי את הכוחות הנדרשים לכך. שאלתי את עצמי "האם אני עשויה מהחומר הנכון?" עשיתי מאזן של בעד ונגד, אבל לבסוף הבנתי שההחלטות הכי טובות בחיים באות מהלב. זרקתי את המאזן לפח והחלטתי ללכת על זה. ב-2025, ארוץ במרתון ניו יורק כשגרירה של עמותת שלוה.
המסר שלי לקו הזינוק
המסע למרתון ניו יורק עם שלוה הוא יותר מגיוס כספים. המשלחת שלנו מונה למעלה מ-120 רצים, ולכל אחד מאיתנו יש סיפור חיים, מסע אישי ומטרה. אנחנו נפגשים אחת לחודש, חולקים סיפורים, צוחקים, תומכים ומרימים זה את זו. אנחנו הופכים למשפחה.
נבחרת שלוה | צילום: כעין הבדולח – אבישי בדולח
גם אני מגיעה עם המטען שלי, עם הניצחונות והאתגרים שלי. אני רוצה להוכיח שהכל אפשרי, שגם כשדברים לא הולכים לפי התוכניות, אפשר לצמוח ולגדול מהם. כל מה שצריך זה אמונה וכוח רצון.
יש לי שני יעדים עיקריים: להשלים את יעד גיוס הכספים עבור שלוה, ולסיים את המרתון בהנאה. אני עדיין בדרך לשני היעדים האלה, אבל אני כבר נהנית מהמסע עצמו, לומדת המון על עצמי, ומתאהבת באנשים המדהימים שהפכו למשפחה שלי – משפחת שלוה.
ב-2 בנובמבר, ארוץ בניו יורק עבור הילדים של שלוה, עבור עצמי, ועבור כל מי שצריך תזכורת שאפילו במסעות הקשים ביותר, תמיד יש סיבה לרוץ קדימה.
