לפני חצי שנה חזרנו הביתה.
לכאורה, חוזרים לשגרה.
נאחזים ברעיון שחיים ממשיכים ושאנחנו חוזרים למסלול.
אבל מי שהיה שם יודע: השגרה לא מחכה לנו כמו שהשארנו אותה.
המלחמה אולי נגמרה על הנייר, אבל התוצאות שלה ממשיכות לחלחל בכל מיני ערוצים.
אחד מהם, עבורי, הוא מרכז האימונים שהיה לי 13 שנים לפני המלחמה, הבריכה שלי בצומת כוח.
המרכז שבו אימנתי, ששחיתי בו, ששחינו כולנו, גם לביאקי.
הוא נפגע בצורה דרמטית. ולא פועל. הכל בשיפוצים.
מאז אני נודד. מחפש בריכות, מתאמן איפה שאפשר.
חצי שנה אני שוחה בבריכה חמה מאוד.
אתמול, אחרי עוד אימון קשה, הרגשתי את זה שוב: המים רותחים, הגוף מתאמץ פי שניים, התחושה היא שאתה דופק את הראש בקיר.
יש מטרה, יש רצון, יש כיוון…
אבל בפועל אתה שוחה נגד זרם שלא תמיד רואים, לא תמיד מבינים, והוא פשוט מתיש.
דן אלתרמן לפני הזינוק לצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
התקשרתי ליהל, ונתתי לבאסה לדבר.
אבל אז קורה משהו.
כמו תמיד באימון הבא, אני שם.
נחוש יותר, נוכח יותר. לא מוותר.
ואני מבין שוב:
החוסן הזה לא נבנה אתמול. הוא תוצר של 30 שנה של קריירה.
של התמודדות, של כישלונות, של רגעים שבהם הגוף יכול, אבל הראש רצה לעצור.
ושל רגעים שבהם רק הראש המשיך לגרור את הגוף קדימה.
זה לא סיפור של ספורט בלבד.
זה סיפור של חיים.
רבים מכירים אותי כאלוף ישראל. כספורטאי שקטף הישגים.
אבל כל ניצחון כזה עמד על גב של התמודדות מנטלית לא פחות מהאימונים עצמם.
המרחק האמיתי אף פעם לא היה רק מהזינוק לקו הסיום, אלא מהייאוש לתקווה. מהשקט שבין נשימה לנשימה, כשאתה שוכב על הגב ונושם כאילו זה הקיר האחרון.
דן אלתרמן יוצא מהמים בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
בימים כאלה, כשאני עדיין מחפש את המקום הקבוע לשחות בו,
כשאין מרכז אימונים ברור,
אני מגלה שוב שהמרכז האמיתי הוא בתוכי.
היכולת להמשיך היא לא רק פיזית, היא קודם כול מנטלית.
היא נבנית כשקשה, כשהתנאים לא אידיאליים, כשהבריכה חמה מדי, כשהראש עייף.
דווקא שם נבנית הסיבולת האמיתית.
וזו לא היכולת לשחות מהר אלא היכולת לא לוותר.
החיים לא מחכים שנרגיש מוכנים.
והם גם לא תמיד נותנים לנו תנאים מושלמים.
אבל הם כן נותנים לנו את ההזדמנות לבחור ולהמשיך. להתייצב. ולהזכיר לעצמנו, כל פעם מחדש:
שאנחנו מסוגלים יותר ממה שהראש מוכן להאמין לפעמים.
