שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אור עזרתי מהירות האור

לקראת, חצי לקראת – פרק 30

מאת:אור


זה היה אמור להיות שבוע בו המאמץ שלי יגיע לשיא, שבוע שההתרגשות והתנופה יתעצמו לקראת פסגת המאמץ ביום חמישי בחצי מרתון בית שאן, התלכדות בין האימונים המפרכים לחוסן הנפשי שנבנה.
בינתיים זה שבוע של התפרקות, קרטוע מתמשך שנראה מתקדם בעיקר לקראת עצירה. אחרי שבועיים וחצי של שפעת שהולכת וחוזרת, ושגרת אימונים שהשתבשה בשל כך, אני שקוע בתוגת כורסא. לא כך דמיינתי שאגיע לחצי המרתון הראשון שלי. את מקומה של הנחישות תפסה התלבטות, במקום השאלה בכמה זמן ארוץ עלתה השאלה האם ארוץ בכלל.

מקור ההתרגשות הראשונית הוא פרט שאולי נדמה טיפשי וחסר חשיבות אך במקום בו אני עומד הוא רב משמעות, זו הפעם הראשונה שבמרחק שאני רץ מופיע שם העיר היוונית מרתון, אמנם לפניו מופיעה הקידומת המצמצמת "חצי", ועדיין היא לא מצליחה לקלקל את תחושת גודל המעמד, ואת הדרך שעברתי לקראת הריצה הזאת. זה כבר לא העשרה והחמישה עשר קילומטרים, שכשאני מספר עליהם לאדם אחר אני נתון לחווייתו הסובייקטיבית של המאזין שיחליט האם אלה מרחקים ארוכים או רק בינוניים. כשאני אומר "מרתון" אין כאן כבר מקום לשיפוט האישי של בן שיחי, מרתון זה מרחק ארוך, ונדמה שאף אחד לא יחלוק על כך, אולי חוץ מהמאמן שילון אבל זה כבר מקרה פרטי ולא מייצג.

כגודל המעמד כך גודל הלבטים. מצד אחד אני חושב לרוץ. הרי אני כבר רשום לריצה, ואפילו פיניתי את יום חמישי בבוקר. נכון שאני לא במיטבי, אבל למרות זאת יתכן שאצליח לסיים את הריצה, בטרם יפורקו כל דוכני המים. הרי מה שחשוב זה לסיים, ובכל מקרה, בכל זמן שאגיע אוכל להאשים את מצבי הבריאותי ואת מיעוט האימונים בשבועיים האחרונים. מצד שני אולי עדיף לא לרוץ, לא להסכים לפשרה עם המצב, ולחכות לשעה בה אוכל לבטא את כל יכולתי בלי תירוצים מקלים. יותר מכך קיימת האפשרות הגרועה יותר זאת שאני משתדל לא לחשוב עליה, שכלל לא אסיים את עשרים ואחד הקילומטרים, שפתאום באמצע הדרך או לקראת סופה ארגיש שאני לא יכול יותר, ואפרוש. אני מדמיין את עצמי עובר להליכה איטית, פוסע על כביש בין שדות מוריקים וכוסות פלסטיק שזרקו אחריהם הרצים, ומתכנן את שקיעתי במעגל של פיצויים עצמיים פריכים ומטוגנים בשמן עמוק, ממנו כבר לא איוושע.
אימוני השבוע האחרון מציגים מגמת הדרדרות. ביום שישי רצתי במשך שעה וחמישים וחמש דקות ללא קושי רב, אך שבסופן פרצתי בסדרת שיעולים והשתנקויות למשך רבע שעה תמימה. ביום שבת רצתי על חוף הים ריצת שחרור של כארבעים דקות, שהיתה יותר מעייפת ממשחררת. ביום ראשון בבוקר, ריצה של שעה עם השכן שהיתה אמורה להיות נינוחה, היתה לי קשה להפתיע. כבר התחלתי בסידורי הנסיגה, בשיחה עם המאמן להנמכת ציפיות שלו, שנדמה שהיתה נחוצה בעיקר לי כדי שארשה לעצמי להנמיך את ציפיותי שלי.
במקביל אני ממשיך לאגור ציוד לקראת הריצה, ג'לים וחגורת מים. אני מרגיש שאני לא מוכן, אבל גם לא מוכן לוותר.
מאז שהתחלתי לרוץ, גם כשאני לא רץ אני כל הזמן בתנועה. תנועה לעבר האתגר הבא, מבחינת הזמן ומבחינת המרחק. אני אניח לתנועה הזאת לשאת אותי בינתיים, ונראה אם ביום חמישי בתשע בבוקר אמצע את עצמי בין הסדינים, או בין הרצים.

תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: speed_of_or@hotmail.co.il , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות