להתעורר לבוקר שטוף שמש בפריז זה תמיד כיף, אך להתעורר בידיעה שמצפה לי גם יום בו אזכה לראות את הרוכבים המפורסמים של הטור דה-פראנס רוכבים לאורך שדרת השאנז-אליזה, זה כבר בונוס אדיר.
מאת:תמר ברניס – שליחת שוונג לטור דה פראנס. צילום: תמר ברניס
לצפייה בכתבות על קטעים קודמים בטור, כתבות צבע, וכן כתבות של ד"ר רוס טאקר לחצו על הקישור הבא – טור דה פראנס כתבות קודמות
בשבוע האחרון מזג האוויר בפריז היה גשום ואתמול היה יום גשום במיוחד. אך נדמה היה כי מזג האוויר הגשום עמד מלכת ליום אחד, השמיים התבהרו והשמש יצאה, והכל במיוחד עבור רוכבי הטור דה-פראנס שעתידים היו להיכנס לעיר בסביבות השעה 15:00 אחר הצהריים.
יצאתי מהמלון כבר בשעה 10 כשפני מועדות לשאנז-אליזה. בדרך ראיתי תיירים זקנים, ילדים, תינוקות ונשים נלהבים החובשים כובעים, לובשים חולצות ומעילי גשם ואוחזים במטריות (מפחד ממטר לא צפוי – הרי זה אירופה), והכל עם לוגו הטור דה-פראנס הצהוב והמוכר כל כך. מלבד תיירים, ראיתי גם חיילים עם פנים חמורות סבר, ההולכים ומביטים לכל מקום בחשדנות.
חיילים מביטים לכל עבר בחשדנות
כשהתקרבתי לטרוקאדרו, הבחנתי בתיירים "גונבים" כיסאות מכל מקום אפשרי ומתמקמים במקומות אסטרטגיים. כולם ידעו שמצפה להם המתנה ארוכה עד שיכנסו הרוכבים לעיר ועד סיום האירוע.
לאורך השאנז-אליזה, אנשים התמקמו בצפיפות לאורך הגדרות, מצוידים בכל טוב לקראת היום הארוך. חלקם שיחקו בקלפים, אחרים ישנו והיו כאלה שפשוט ישבו ובהו באוויר.
אוהדת עייפה "תופסת" תנומה קלה לפני כניסת הרוכבים לעיר
הלכתי בצד אחד של השאנז-אליזה, די באדישות, עד שהבנתי שהכניסה המיועדת שלי עם התג היא בצד השני. באותו רגע לא הבנתי עד כמה הסתבכתי. מסתבר שכדי לעבור לצד השני, תג או לא תג, עלי להקיף את השאנז-אליזה ממערב, ולחזור מזרחה מהצד השני – דבר שלקח לי לא פחות משעה וחצי הליכה. בדרך, שוטרים כיוונו את הקהל לסמטאות צידיות, נדמה שדי בשרירותיות, וכך הרגשתי שאני מובלת כמו צאן בעדר אל הלא נודע, בתוך מבוך ענק. לבסוף הגעתי אל יעדי ונכנסתי פנימה. המתחם לבעלי התג הוא מפנק במיוחד, וכולל עמדות חלוקת שתייה ואוכל ואזורי חלוקה של חולצות ומוצרי כל טוב של קבוצות הרכיבה השונות.
התמקמתי בעמדה טובה וחיכיתי. וחיכיתי. וחיכיתי. נאמר לי לצפות לרוכבים לקראת השעה 15:00 ולכן כדי לקחת מקדם ביטחון, נעמדתי על רגלי כבר בשעה 14:30 עם המצלמה מוכנה, אבל נשברתי בשעה 16:00 והתיישבתי ונרדמתי. ופתאום צרחות סביבי וחשבתי שהרוכבים הגיעו. אבל עוד לא. תחילה עברו בתהלוכה המפרסמים ונותני חסות הטור ועשו שמח לקהל עם מכוניות מקושטות ורקדנים ורקדניות על מתקנים ניידים. המכוניות והמשאיות עשו זיגזגים מהירים על המסלול, תוך כדי צפירות, צהלות ומוזיקה מרקידה שבקעה מרמקולים על גבי המכוניות.
כאשר הרוכבים סופסוף הגיעו לשאנז-אליזה, ההמולה מסביבי הייתה ענקית ובקושי הצלחתי להכין את המצלמה מחדש. למרות זאת, ידעתי שאין לי מה להילחץ כי הרוכבים יעשו את המסלול הזה עוד מספר פעמים ולכן ידעתי שיהיו לי מספיק הזדמנויות לתמונות טובות.
הרוכבים בשאנז-אליזה
אוהדים מאוסטרליה שהגיעו במיוחד לטור
האירוע סך הכל הסתיים יחסית במהירות ורוב הקהל התפזר מהר. אך אלו שידעו כי עתידים הרוכבים גם לעשות סיבובים להודות לקהל, נשארו דבוקים לגדרות עד אחרון הרוכבים לעבור.
בסיום האירוע, התחלתי את דרכי חזרה למלון, דבר שלקח לי עוד כשעה וחצי ארוכות (מרחק שאמור לקחת כחצי שעה בהליכה לכל היותר). למרות התלאות שבדרך, אני רק יכולה לסכם כי חוויית סיקור הטור דה-פראנס הייתה מדהימה ושווה כל רגע.
