יש משהו מיוחד בספורט סיבולת. בניגוד לפעילויות שבהן אנחנו מחפשים תוצאה מיידית, כאן מדובר במערכת יחסים ארוכה עם עצמנו. אנחנו רצים, רוכבים, שוחים או מתאמנים, לפעמים במשך שנים, דרך תקופות טובות יותר וטובות פחות, דרך שיאים אישיים, אכזבות, פציעות, עומס בעבודה ושינויים בחיים. אבל בואו נודה על האמת: להתחיל להתאמן זה יחסית קל. התמדה לאורך שנים? זה כבר סיפור אחר.
כמאמן ריצה וכושר, אני פוגש אנשים בשלבים שונים של הדרך. כאלה שרק מתחילים לגלות את עולם הריצה, כאלה שכבר רצו עשרות מרוצים וכאלה שהריצה הפכה לחלק בלתי נפרד משגרת חייהם. עם הזמן למדתי שההבדל בין מי שמתאמן כמה חודשים למי שמתמיד שנים רבות אינו בהכרח הכישרון, המהירות או היכולת הגופנית. במקרים רבים, ההבדל נמצא דווקא בראש, בסביבה החברתית ובדרך שבה אנחנו תופסים את הפעילות הגופנית בחיינו.
אז מה באמת עוזר לנו להישאר בתנועה לאורך זמן? בואו נצלול לסיבות.
1. למצוא את הסיבה שבגללה אנחנו יוצאים להתאמן
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של המוטיבציה מצביעים על הבדל משמעותי בין שני סוגי הנעה: מוטיבציה חיצונית ומוטיבציה פנימית. מוטיבציה חיצונית יכולה להיות הרצון לרדת במשקל, לשפר את המראה, לקבל מחמאות או להשיג תוצאה במרוץ. אלה מטרות לגיטימיות, ולפעמים הן בדיוק מה שגורם לנו להתחיל – אבל האם הן מספיקות כדי להחזיק אותנו לאורך שנים?
לפי תיאוריית ההכוונה העצמית (Self-Determination Theory), שפיתחו הפסיכולוגים אדוארד דסי וריצ'רד ראיין, בני אדם נוטים להתמיד יותר בפעילויות כאשר הן מספקות שלושה צרכים פסיכולוגיים בסיסיים:
-
אוטונומיה: התחושה שאנחנו בוחרים בפעילות ולא עושים אותה רק כי מישהו מצפה מאיתנו.
-
מסוגלות: התחושה שאנחנו משתפרים, מצליחים להתמודד ומסוגלים להשיג מטרות.
-
שייכות: התחושה שאנחנו חלק מקבוצה או מקהילה ושיש לנו קשר משמעותי עם האנשים שסביבנו.
סקירה שיטתית של 66 מחקרים בתחום הפעילות הגופנית מצאה קשר חיובי בין סוגי מוטיבציה אוטונומיים לבין השתתפות בפעילות גופנית, כאשר מוטיבציה פנימית נמצאה קשורה במיוחד להתמדה ארוכת טווח. במילים פשוטות: כשאנחנו רצים רק כדי להשיג תוצאה, אנחנו עלולים לאבד עניין כשהתוצאה מתרחקת. כשאנחנו רצים כי אנחנו אוהבים את התחושה, את הדרך, את האתגר ואת מי שאנחנו הופכים להיות בזכותה – יש לנו סיבה טובה הרבה יותר להמשיך.
2. להפסיק לרדוף אחרי שיאים ולהתחיל ליהנות מהדרך
אחת המלכודות בעולם הסיבולת היא התחושה שתמיד צריך להשתפר. רצנו 5 קילומטרים? עכשיו צריך 10. רצנו 10? הגיע הזמן לחצי מרתון. השגנו שיא אישי? מיד מתחילים לחשוב על השיא הבא. אין שום דבר רע בהצבת מטרות – להפך, מטרות נותנות כיוון ומשמעות לאימונים. אבל כשההישג הופך להיות הסיבה היחידה שבגללה אנחנו מתאמנים, אנחנו עלולים להפוך את התחביב שלנו לעוד מקור ללחץ.
אני מאמין שצריך לדעת ליהנות גם מאימון שלא היה מהיר, מיום שבו לא הצלחנו לעמוד בקצב המתוכנן ומריצה שבה כל ההישג שלנו היה פשוט לצאת מהבית ולהשלים את האימון. מחקרים העוסקים בתחזוקת פעילות גופנית לאורך זמן מצביעים על חשיבות ההנאה, הסיפוק מהפעילות והתחושה שהיא תואמת את הערכים האישיים שלנו. המשמעות היא שלא כל אימון חייב להיות שיא, ולא כל שבוע חייב להסתיים בשיפור. לפעמים ההצלחה הגדולה ביותר היא פשוט להמשיך.
3. להפוך את האימון להרגל ולא להסתמך על כוח הרצון
כמה פעמים אמרנו לעצמנו: "היום אין לי כוח, אולי מחר"? כוח הרצון שלנו אינו משאב בלתי מוגבל. הוא מושפע מעייפות, עומס, מצב רוח, מזג אוויר ואינספור אירועים שמתרחשים בחיי היומיום. לכן, אחד הדברים החשובים ביותר הוא להפסיק להתייחס לאימון כאל החלטה שצריך לקבל מחדש בכל יום.
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה של ההרגלים מראים שחזרה על פעולה בהקשר קבוע – למשל באותו יום, באותה שעה ובאותה סביבה – יכולה להפוך אותה בהדרגה להתנהגות אוטומטית יותר. במקום לשאול בכל יום אם מתחשק לנו להתאמן, אנחנו יוצרים שגרה שבה האימון הוא חלק מהלו"ז שלנו.
כמה עצות פשוטות ליישום:
-
לקבוע מראש ימים ושעות קבועים לאימונים.
-
להכין את בגדי הספורט והציוד מראש.
-
לקבוע אימון עם חבר או קבוצת אימון.
-
להימנע מהצבת רף גבוה מדי – גם אימון קצר עדיף לעיתים על ויתור מוחלט.
הסוד הוא לא להיות במוטיבציה גבוהה בכל יום, אלא לבנות שגרה שגם בימים שבהם המוטיבציה נמוכה מאפשרת לנו להמשיך.
4. לא לרוץ לבד: הכוח של הקבוצה
אם יש דבר אחד שאני רואה שוב ושוב בעבודתי עם מתאמנים, הוא הכוח העצום של המסגרת החברתית. אנחנו יכולים לצאת לריצה לבד, עם אוזניות ומוזיקה, אבל כשאנחנו חלק מקבוצה – משהו נוסף נכנס לתמונה. יש מי שמחכה לנו באימון, יש חברים שאנחנו רוצים לפגוש, יש שיחות לפני הריצה ואחריה, יש צחוקים, עידוד, פרגון וגם תחושת אחריות הדדית.
מחקרים בתחום הפסיכולוגיה והסוציולוגיה של הספורט מצביעים על חשיבותם של קשרים חברתיים, תמיכה ושייכות בהמשך ההשתתפות בפעילות גופנית. סקירה שיטתית שפורסמה ב-2019, וכללה 24 מחקרים על התמדה בתוכניות פעילות גופנית, זיהתה בין הגורמים המרכזיים להתמדה מוטיבציה פנימית, מסוגלות עצמית, סיפוק צרכים פסיכולוגיים ותמיכה חברתית. גם סקירה שיטתית של מחקרים איכותניים שפורסמה ב-2024, וכללה 68 מחקרים מ-14 מדינות, מצאה כי תמיכה מאנשים אחרים, ובמיוחד אימון עם שותפים, היא אחד המרכיבים המשמעותיים בשמירה על פעילות גופנית לאורך זמן.
אבל יש כאן משהו עמוק יותר: הקבוצה לא רק עוזרת לנו להגיע לאימון, היא יכולה להפוך לחלק מהזהות שלנו. אנחנו כבר לא רק אנשים שרצים – אנחנו חלק מקהילה של רצים. במועדון שלי (RunForce1) אני רואה את זה בכל שבוע: אנשים שמגיעים לריצה בגלל הכושר, אבל נשארים גם בגלל החברויות, האווירה, התמיכה והחוויה המשותפת. ולפעמים, ביום שבו אין לנו שום חשק לצאת מהבית, הידיעה שמישהו מחכה לנו היא כל מה שאנחנו צריכים.
5. ללמוד להתמודד עם תקופות פחות טובות
אי אפשר לדבר על התמדה לאורך שנים בלי לדבר על הפסקות. תהיינה תקופות שבהן נרוץ פחות – יהיו פציעות, מחלות, עומס בעבודה, שינויים משפחתיים ואפילו תקופות שבהן פשוט נאבד עניין. הטעות היא לחשוב שהפסקה של שבועיים או חודש פירושה שנכשלנו. ההתמדה האמיתית אינה נמדדת בכך שמעולם לא עצרנו, אלא ביכולת שלנו לחזור.
כאן נכנסת לתמונה המסוגלות העצמית (Self-Efficacy), מושג מרכזי בפסיכולוגיה שפיתח אלברט בנדורה. מדובר באמונה של האדם ביכולתו לבצע פעולה ולהתמודד עם האתגרים הכרוכים בה. ככל שאנחנו צוברים חוויות של הצלחה, אפילו קטנות, כך מתחזקת האמונה שלנו ביכולת להתמודד גם עם אתגרים עתידיים. לכן, במקום לכעוס על עצמנו כשפספסנו אימונים, כדאי לשאול: מה אני יכול לעשות היום כדי לחזור למסלול? לא חייבים להשלים את כל מה שהחסרנו, ולא צריך להעניש את הגוף באימון קשה. פשוט מתחילים מחדש, בקצב שמתאים למצבנו.
6. לגוון, להציב יעדים ולשמור על הסקרנות
גם הפעילות שאנחנו הכי אוהבים עלולה להפוך לשגרה משעממת אם נעשה תמיד את אותו הדבר. לכן אני ממליץ לשלב בין סוגי אימונים, מסלולים, אתגרים וחוויות. אפשר לשלב אימוני מהירות, ריצות נפח, עליות, אימוני כוח, ריצות שטח והשתתפות במרוצים.
אפשר גם להציב מטרות שאינן קשורות בהכרח לשיפור התוצאה: לרוץ במסלול חדש, להשתתף במרוץ במקום שלא היינו בו, להצליח לרוץ עם חבר או להשלים מרחק שמעולם לא ניסינו. הגיוון מאפשר לנו לשמור על עניין, לפתח יכולות שונות ולחוות את עולם הסיבולת ממגוון זוויות. חשוב גם לזכור שהמטרות צריכות להתאים לשלב שבו אנחנו נמצאים – לא כל אחד חייב לרוץ מרתון, ולא כל רץ חייב לשבור שיא אישי בכל עונה.
7. להפוך את הספורט לחלק מהזהות שלנו
אולי זה המרכיב החשוב ביותר בעיניי. יש הבדל בין אדם שאומר "אני יוצא לרוץ" לבין אדם שאומר "אני רץ". במקרה הראשון, מדובר בפעולה שאנחנו מבצעים; במקרה השני, מדובר בחלק מהזהות שלנו.
כאשר אנחנו מתחילים לראות את עצמנו כאנשים פעילים, בריאים וספורטיביים, הפעילות הגופנית מקבלת משמעות רחבה יותר. אנחנו כבר לא מתאמנים רק בשביל המרוץ הבא – אנחנו מתאמנים כי זו הדרך שבה אנחנו רוצים לחיות. וזה לא אומר שצריך להיות ספורטאי מקצועי או לרוץ עשרות קילומטרים בשבוע; גם מי שרץ פעמיים בשבוע, הולך, רוכב או משלב פעילות גופנית מתונה יכול לראות בעצמו אדם פעיל. הזהות הזאת נבנית בהדרגה, דרך מאות החלטות קטנות שאנחנו מקבלים לאורך הדרך.
אז מה הסוד האמיתי להתמדה?
אם הייתי צריך לסכם את כל מה שלמדתי כמאמן וכאדם שעוסק בספורט סיבולת, הייתי אומר שהמפתח הוא להפסיק לחשוב רק על האימון הבא ולהתחיל לבנות מערכת יחסים ארוכת טווח עם הפעילות הגופנית: למצוא פעילות שאנחנו אוהבים, להציב מטרות שמתאימות לנו, להיות חלק מקבוצה, לבנות שגרה, ללמוד לקבל גם ימים פחות טובים ולזכור שהדרך חשובה לא פחות מהתוצאה.
בסופו של דבר, לא כולנו נעמוד על הפודיום, לא כולנו נשבור שיאים אישיים ולא כולנו נרוץ מרתון. אבל כולנו יכולים להרוויח מהיכולת להמשיך לנוע, להתפתח ולהיות גרסה טובה יותר של עצמנו. ואם תשאלו אותי מהו ההישג הגדול ביותר של רץ? לא בהכרח הזמן שבו חצה את קו הסיום, אלא העובדה שגם שנים לאחר מכן הוא עדיין שם, עם נעלי הריצה על הרגליים, מוכן לצאת לאימון הבא. כי בספורט סיבולת, כמו בחיים, לא תמיד מנצח מי שרץ הכי מהר – לעיתים קרובות מנצח מי שמוצא את הדרך להמשיך.
הכותב: אייל כטוני | מאמן ריצה וכושר ובעלים במועדון RunForce1





















