הזמן: יום שישי, 5:40 לפנות בוקר. המיקום: אצטדיון האתלטיקה ברמת השרון. אני יוצא מהרכב אל שקט מוחלט ומתחיל לצעוד אל האצטדיון החשוך. את הלוקיישן אני מכיר היטב. כבר כמה שנים ברציפות שאני משתתף במרוץ אייל, וחניתי בדיוק איפה שיהיה קו הזינוק בעוד קצת פחות מחודש ב-14 בנובמבר.
אחרי כמה שניות של שקט מוחלט אני מתחיל לשמוע את הצליל המוכר של צעדי ריצה מהירים. שני רצים מגיעים מאחוריי, חולפים על פניי בדרך לכניסה לאצטדיון. אחריהם עוד שניים מגיעים מכיוון אחר, ועוד כמה מכיוון שלישי. אחרי כמה שניות של התאספות מגיעה האחת לה הם מחכים. זהבה שמואלי. המרתוניסטית האולימפית הראשונה של ישראל, וכיום המאמנת של "רצי רמת השרון".
****************
גם בגיל 71 היא מגיעה לכל אימון עם אותו חיוך, באותה נחישות ומסירות בלתי מתפשרת. הנחישות הזו היא גם זו שמחזיקה את מרוץ אייל כאחד המרוצים הבולטים והאהובים בלוח השנה כבר 25 שנה. אייל שמואלי היה בנה של זהבה, שנפטר בטרם עת בגיל 28 בלבד. כמו אימו, גם אייל היה רץ, ולכן החליטה המשפחה שאין דרך טובה יותר להנציח אותו מאשר דרך מרוץ.
"מזכירה לכם שהיום רצים את אייל"
בחזרה לאותו בוקר שישי סגרירי. זהבה פותחת את דלת המשרד שלה המשקיף על האצטדיון והרצים נכנסים אחריה בזה אחר זה. "מזכירה לכם שהיום רצים את אייל", היא פותחת ואומרת. כנראה זו אחת הסיבות לכך שהמרוץ הזה הוטמע בתוך קהילת הריצה כל כך טוב היא המסלול הקבוע שלו ל-15 ק"מ.
"5 ק"מ ראשונים בקצב חימום ו-10 טיפה להגביר", היא מוסיפה: "אמור לרדת גשם, אז אם השטח בוצי, נעשה את העיקוף מסביב כדי לא לרדת לפרדס. בסיום אתם מגיעים לפה, נעבוד קצת על טכניקה". אחרי ההוראות הכלליות היא עוברת להדריך כל אחד בנפרד בהתאם למצב האימונים. אחד מקבל הוראות לרוץ רק קל, כי למחרת יש לו מסכמת לאחד המרתונים הגדולים בחו"ל, השני מתבקש להרגיש את הגוף כי הוא חוזר מפציעה קלה.
קצב 5, ריח של גשם והעלייה המפורסמת
אני מצטרף לדבוקה שזהבה חשבה שתתאים לי. מראש אני מצהיר שאני ארוץ 10 ולא 15, וכמה שאני מברך על ההחלטה הזו. נצמד אליהם לקצב 5 דקות לק"מ. הם רצים כדבוקה משומנת היטב, וניכר כי הם לגמרי בקצב דיבור. אחרי קילומטר וחצי בערך, מגיע הגשם שהבטיחה זהבה. כבר שכחתי כמה כיף זה לרוץ בגשם. הריח הנעים ממלא את הרחובות והטיפות מרעננות לגמרי ומקזזות לנו עוד כמה שניות מהקילומטר הבא.
מרוץ אייל 2025 | צילום: רונן טופלברג
את המסלול של אייל אני מכיר היטב, כאמור. אך יש משהו שונה לרוץ בו ברחובות הריקים עם עוד רצים בודדים, לעומת בפסטיבל הריצה הענק של המרוץ עם עוד אלפי רצים סביבי. אחרי 5 ק"מ, כשכבר עוברים את בסיס גלילות, אני נפרד מהדבוקה. הם מגבירים קצב, אני עושה פרסה ומנסה לשמור על אותו הקצב גם בלעדיהם (ולא ממש מצליח). החצי השני במרוץ אייל תמיד קשה יותר, כי הוא ברובו במגמת עלייה.
עץ הערבה הבוכייה והחיוך של זהבה
את ה"עלייה" המפורסמת עצמה אני עובר בקצב נוח בלי ללחוץ. מדמיין את שער הבלונים ושטיח המדידה מחכים לי למעלה. מכאן, הכל כבר יותר קל עד לסיום. אמנם היום אין שלל פינוקים כמו יוגורטים, חטיפים ופירות באצטדיון, אבל יש את החיוך של זהבה. נהנתה גם היא מהגשם, הפתיעה את הרצים בדרך כדי לוודא שהם עומדים בקצב, ועכשיו חזרה לאצטדיון. האנדרטה לזכר בנה ניצבת בקצה הישורת, וגם עץ הערבה הבוכייה שננטע במרוץ ה-3. אז כשתיל, היום כעץ בוגר שניתן להסתתר תחתיו.
הערבה הבוכיה לזכר אייל | צילום: גיא דר
"אנחנו נהיה פה גם בשישי הבא, כולם מוזמנים", מסכמת זהבה. מסורת ריצות ההכנה נשמרת בכל יום שישי עד המרוץ. כדי שהרצים יגיעו מוכנים, אבל גם כדי ששמו של אייל יוזכר עוד פעם או פעמיים, ולא רק ביום המרוץ עצמו. כי הריצה, וגם הזיכרון, הם כבר מזמן דרך חיים אצל משפחת שמואלי. ונתראה ב-14.11.
