כאשר מרוץ בקיארד אולטרה נמשך אל מעבר ליממה וחצי, ההיגיון הספורטיבי הרגיל מתפרק. המרחק נמדד לא רק בקילומטרים אלא בשעות ללא שינה, ביכולת לקום שוב ושוב בכל 60 דקות לזינוק הבא, ובקרב הישרדות ראש בראש שאין לו קו סיום ידוע מראש. באליפות העולם האחרונה לנבחרות, בנחל אלכסנדר, היה זה עידו דסה שהפך לאיש האחרון שעומד על הרגליים.
לכתבות נוספות בנושא:
- 48 שעות של טירוף: עידו דסה ניצח את דודו דאנו והוכתר לשיאן ישראל בבקיארד!
- התעלות אמיתית: רצה 5,000 ק"מ סביב אותו הבלוק ועשתה היסטוריה
- ילד הפלא של עולם האולטרה: אסף איילון בפודקאסט של שוונג
עם 48 הקפות (כ-322 ק"מ), שיא ישראלי חדש וכרטיס יוקרתי לאליפות העולם בחצר של לאז לייק האגדי בטנסי, דסה מסכם הישג היסטורי. בריאיון מיוחד לשוונג הוא משחזר את רגעי המפתח, הדינמיקה לצד דודו דאנו, והמסר החשוב ביותר שלו לכל מי שמתבונן מהצד.
******************
עידו דסה: "מנטלית הרגשתי הכי מוכן בחיי, ביום המרוץ הכול התחבר"
ההכנות למרוץ הזה היו שונות מהרגיל עבורך?
"זה היה הבקיארד הרביעי שלי בשנה וחצי האחרונות, ודווקא אליו הגעתי עם הכי מעט הכנה פיזית. לפני הבקיארד הקודם ביער חרובית רצתי בשיא ההכנה יותר מ-200 קילומטר בשבוע, עם הרבה סימולציות. הפעם, בגלל עומס בעבודה ובחיים, ברוב השבועות הייתי משמעותית מתחת ל-100 קילומטר. לא הגעתי עם הקילומטרים שרציתי ברגליים או במשקל שאליו כיוונתי. ליז מלכה, המאמנת שלי, הייתה צריכה לעבוד סביב השעון בשביל להתאים את התוכנית כל הזמן לכל הבלת"מים שהבאתי בכל שבוע.
עידו דסה בבקיארד אולטרה. ליז מלכה צוחקת מאחור | צילום: תומר פדר
"מנטלית, לעומת זאת, הרגשתי הכי מוכן שהרגשתי לפני מרוצים בחיי. אני והצוות הגענו עם הניסיון והלקחים מהמרוצים הקודמים, וידענו בדיוק איך אנחנו רוצים להתנהל בכל הקפה. כל אחד ידע מה התפקיד שלו ומה אני צריך ממנו. זה נתן לי שקט להתרכז רק בהקפה הבאה, וביום המרוץ הכול התחבר".
עם איזו מטרה הגעת? כיוונת למספר הקפות מוגדר או נטו לניצחון?
"הגעתי עם שתי מטרות ברורות: להגיע ל-45 הקפות ולנצח. 45 הקפות הן קצת יותר מ-300 קילומטר, מרחק שעוד לא חוויתי. רציתי להרגיש אותו ברגליים ובראש כחלק מההכנה ל'ספיין' (Spine Race), מרוץ של כ-430 קילומטר שאעשה בשנה הבאה באנגליה. ידעתי שהניסיון הזה ייתן לי ביטחון לקראת האתגר הבא. המטרה השנייה הייתה לנצח, כי הניצחון כאן מעניק כרטיס לאליפות העולם בטנסי – בחצר של לאז, יוצר הבקיארד והמרתונים של בארקלי. לעמוד שם על קו הזינוק מול רצי הבקיארד החזקים בעולם היה יעד מאוד משמעותי עבורי".
מבחן הלילה השני והכניסה ל"פלואו"
איפה פגשת את האתגרים והמשברים הגדולים על המסלול?
"סימנתי מראש שני אתגרים: מזג האוויר והלילה השני. אני גר בווינה והגעתי ממזג אוויר קריר לחום וללחות של נחל אלכסנדר. דווקא בגשם שמחתי. בחום ובלחות הייתי צריך להתאים את הקצב ואת התזונה כדי להמשיך להתקדם ביעילות. הלילה השני היה המבחן הגדול. בבקיארד הקודם עצרתי אחרי 38 שעות, לאחר שסבלתי מעייפות קשה מאוד, עד שהיה לי קשה לקבל החלטות ולראות את השביל. הפעם תכננו בהתאם את השינה בהפסקות, הקפאין, התזונה והביגוד. מהניסיון שלי ידעתי שאור היום יעזור לי לחזור לערנות, וכך היה".
"מעבר לזה, מה שהכי בלט עבורי היה כמה הכול עבד חלק. את הלקחים שצברנו בשנה וחצי האחרונות הצלחנו ליישם בפועל. אני והצוות נכנסנו לאיזשהו פלואו. כל אחד ידע מה הוא עושה, ואני יכולתי להתרכז בריצה. בשלב מסוים הרגשתי שאני יכול להמשיך ככה בלי סוף. ברור שזו תחושה, אבל באותו רגע היא הייתה מאוד מוחשית. לא חשבתי כמה שעות עוד נשארו או כמה קילומטרים כבר עברתי. בכל פעם התאמתי את עצמי לתנאים ויצאתי לעוד הקפה. ואז לעוד אחת".
"הצוות נכנס לפלואו". עידו דסה בבקיארד אולטרה | צילום: תומר פדר
הרוח של הנבחרת והקרב עם דודו
ביקרתי אתכם שם על המסלול והייתה ממש הרגשה שחברי הנבחרת נותנים כוח אחד לשני. איך זה הרגיש מבפנים?
"זה הורגש בעיקר בשעות הקשות. כשמישהו חשב לפרוש או עבר כמה הקפות קשות, רץ אחר היה מצטרף אליו, מעודד אותו לצאת לעוד הקפה או נשאר איתו על המסלול. רצינו לקחת את כולם כמה שיותר רחוק. בבקיארד יש בזה גם היגיון תחרותי: ככל שיותר רצים נשארים בשלבים המאוחרים, יש לך עם מי להמשיך ולפרוץ את הגבולות שלך. כל הזמן דיברנו על זה שאנחנו נבחרת ומייצגים את המדינה. כשהגיעו עדכונים על נבחרות אחרות שסיימו ועל ההתקדמות שלנו בדירוג, כל הקפה קיבלה משמעות נוספת. הרגשנו שאנחנו חלק מקבוצה".
אחרי ששיין בר פרשה עם שיא ישראלי ענק לנשים, איך נראו השעות האחרונות והדינמיקה על המסלול מול דודו דאנו?
"להישאר על המסלול רק עם דודו זה כבר מצב מוכר עבורי. חלקנו הרבה שעות בבקיארדים האחרונים, ואני מאוד נהנה לרוץ איתו. אני תמיד אומר שכשאני רץ אני אוהב לדבר על הכול חוץ מריצה, ועם דודו זה עובד מצוין – אנחנו מדברים על החיים ועל מה שמעסיק אותנו. כשנשארים רק שנינו, ברור שאנחנו מתחרים ראש בראש. אבל עדיין רוצים לעזור אחד לשני להגיע רחוק. לא חיכיתי שהוא יעצור כדי שאנצח. מבחינתי, כל הקפה נוספת שלו הייתה הזדמנות לגלות עוד משהו על היכולת שלי. כשאמרו לי שהוא עצר, התגובה הראשונה שלי בכלל הייתה: 'רגע, אני אתקשר אליו ואנסה לשכנע אותו לצאת לעוד הקפה, שנגיע ל-50'".
עידו דסה ודודו דאנו בבקיארד אולטרה | צילום: תומר פדר
יש שיגידו שניצחת את ה-GOAT של הענף בישראל
"אני מאוד מעריך את דודו, כאדם וכספורטאי, וזה כבוד לחלוק איתו את המעמד הזה. אבל אני פחות מסתכל על ניצחון דרך השאלה את מי ניצחתי. כולנו עובדים קשה, וביום אחד אתה מנצח וביום אחר מישהו אחר מגיע רחוק יותר. גם כששברתי את השיא הישראלי ב-100 קילומטר, וגם הפעם, הסיפוק שלי הגיע מכך שהגוף והראש אפשרו לי להגיע למקום שעוד לא הגעתי אליו. אני יוצא מהמרוץ עם הרבה הערכה לדודו ועם עוד ביטחון ביכולת שלי להתקדם".
מטבע הזהב של לאז: רגע הניצחון של עידו דסה
איך נראה הרגע שבו הבנת שניצחת?
"כשסיימתי את ההקפה בכלל לא ידעתי שדודו עצר. הייתי בדרך לעמדה שלי כדי לנוח, לאכול, להתקלח ולהחליף בגדים לקראת ההקפה הבאה. פתאום יאיר, מפיק המרוץ, עצר אותי כדי לצלם. עוד אמרתי לו משהו כמו: 'מה אתה מצלם עכשיו? אתה מבזבז לי את זמן המנוחה!' אפילו נכנסתי שוב דרך השער בשביל הווידאו, בלי להבין שזה הסיום. כשהוא אמר לי שדודו עצר ונגמר המרוץ, הייתי מופתע לגמרי. בראש כבר הייתי בדרך ללילה השלישי. שמחתי שאפשר לנוח ולישון אחרי 48 שעות, אבל נשארה גם השאלה כמה עוד הייתי יכול. הרגשתי טוב והיה בי רצון להמשיך לבדוק".
"ואז שקע הכול: שיא ישראלי חדש וכרטיס לטנסי. כשקיבלתי את מטבע הזהב המוטבע עם הפנים של לאז, שמסמל את הכניסה לאליפות העולם, כל הרגש עלה בבת אחת".
עידו דסה ודודו דאנו עם המארגנים בבקיארד אולטרה | צילום: תומר פדר
עד כמה משמעותי הכרטיס לאליפות העולם האישית בארה"ב?
"כבר זכיתי לייצג את ישראל באליפות העולם בסקייראנינג, וזו חוויה שלא אשכח כל החיים. לקבל הזדמנות לעשות את זה שוב, הפעם בבקיארד ובארצות הברית, מרגש אותי מאוד. אני הולך לפגוש רצים שהם מהגיבורים הגדולים שלי, ולגלות לאן הגוף והראש שלי יכולים להגיע לצדם".
"יש כאן גם חיבור לחלום שמלווה אותי מאז שהתחלתי לרוץ: להשתתף ב'מרתונים של בארקלי'. כשפגשתי את לאז בשאמוני לפני חודשיים, בשבוע ה-UTMB, אמרתי לו שעוד אגיע לברקלי, אבל קודם אפגוש אותו בבקיארד בטנסי. אני מקווה שהמפגש והביצועים שם יאפשרו לו להכיר אותי יותר, ואולי יקרבו אותי גם לחלום הזה".
המבט קדימה והמסר לחיים
מה היעדים הבאים שסימנת לעצמך?
"בשנה הקרובה יש לי שלושה מרוצים שמאוד משמעותיים עבורי. הראשון הוא UTMB איסטריה בקרואטיה, מרוץ שבו הרגשתי לראשונה שאני מצליח להתחרות ברמה בינלאומית באולטרה שטח, כשסיימתי רביעי כללי במקצה ה-70 קילומטר. הפעם אני רוצה לחזור למקצה ה-100 קילומטר. אחר כך יגיע הספיין, שיהיה המרוץ הארוך והמאתגר ביותר שעשיתי והרבה מההכנה בשנה הקרובה תיבנה סביבו. בהמשך תגיע אליפות העולם בבקיארד בטנסי, והחלום הוא שבשנה שאחריה תגיע גם ההזדמנות להשתתף בברקלי".
עידו דסה בבקיארד אולטרה | צילום: תומר פדר
"אבל מעבר לתוצאות, חשוב לי להעביר משהו דרך הדרך הזאת. לא גדלתי כספורטאי. התחלתי לרוץ ולעשות ספורט רק אחרי הצבא, אחרי שנים שבהן הייתי בעודף משקל ועישנתי. את היכולות שלי בניתי לאורך שנים, עם הרבה עבודה, התמדה ומשמעת עצמית. אני רוצה שמי שרואה אותי היום יכיר גם את נקודת ההתחלה הזאת. כל אחד מגיע עם נסיבות ויכולות אחרות, אבל נקודת הפתיחה שלנו לא חייבת לקבוע עד לאן נגיע. גם כשיעד נראה רחוק, אפשר למצוא דרך ולהתקדם אליו צעד אחרי צעד. עבורי, הספורט היה אחת הדלתות המשמעותיות ביותר לבניית האמונה הזאת בעצמי, וזה משהו שאני רוצה להעביר הלאה".
למי תרצה להודות על הדרך וההישג?
"למאמנת שלי ליז מלכה ולשחר ממן, שמלווים אותי שנים ותמיד שם לצדי, לא משנה איפה המרוץ בעולם. לחברים שמגיעים גם בשעות הכי קשות של הלילה ומביאים אנרגיה שכל המתחם שומע ומרגיש. למשפחה ולהורים, שתומכים בספורט המטורף שבחרתי, ולנותני החסות The North Face ישראל וג'ולבו ישראל, על העזרה והאמון לאורך השנים. את הניצחון אני מקדיש לזכר סבתא שלי, שורדת שואה שנפטרה לפני חודש. היא האישה שלימדה אותי לעבוד קשה בשביל החלומות שלי. והתודה הכי גדולה היא ללי, בת הזוג שלי. בלעדיה שום דבר מזה לא היה קורה. היא המנוע והדלק שלי להמשיך קדימה, ומאפשרת לי לרדוף אחרי החלומות האלה. כל מי שפוגש אותה רואה כמה לב ונתינה יש בה. היא השותפה הכי משמעותית שלי בדרך הזאת".
עידו דסה וזוגתו לי בבקיארד אולטרה | צילום: תומר פדר
