בקיץ 1936, כשעיני העולם הופנו אל ברלין לקראת המשחקים האולימפיים, אחת השחייניות הטובות באירופה קיבלה החלטה שהייתה גדולה מכל מדליה. יהודית דויטש-הספל, שיאנית אוסטריה ושם עולה בזירה הבינלאומית, לא קפצה למים. היא בחרה להישאר בחוץ. זו לא הייתה החלטה מקצועית. זו הייתה הצהרה.
כוכבת עולה בבריכות של אירופה
בתחילת שנות ה-30, דויטש הייתה אחת התקוות הגדולות של השחייה האוסטרית. היא שברה לא פחות מ-12 שיאים לאומיים, בעיקר במשחי החופשי, שלטה בתחרויות מקומיות, ונבחרה לספורטאית השנה באוסטריה. היא נחשבה מועמדת טבעית לייצג את אוסטריה במשחקים האולימפיים בברלין ב-1936.
אבל בזמן שהיא שיפרה זמנים בבריכה, המציאות מחוץ למים השתנתה במהירות. הנאציזם עלה בגרמניה, והמשחקים בברלין הפכו, הרבה מעבר לאירוע ספורט, לכלי תעמולה של המשטר של אדולף היטלר. עבור דויטש, יהודייה גאה מקבוצת "הכח וינה" שאף זכתה במדליית זהב במכביה, זו הייתה צומת דרכים.
יהודית דויטש עם שחייניות הכוח וינה והמאמן | צילום: ויקימדיה
החרם שלא קרה – והבחירה האישית שכן
בעולם הספורט התנהל ויכוח באותם ימים – האם להחרים את המשחקים האולימפיים? מדינות רבות התלבטו, אך בסופו של דבר רובן בחרו שלא להחרים והגיעו לגרמניה.
דויטש לא חיכתה להחלטה קולקטיבית. יחד עם שתי שחייניות יהודיות נוספות, היא הודיעה שלא תייצג את אוסטריה במשחקים. הסיבה הייתה ברורה – סירוב להשתתף באירוע שמתקיים תחת משטר נאצי אנטישמי.
על פי עדויות היסטוריות ופרסומים מאוחרים, דויטש הסבירה את החלטתה בכך שאינה יכולה להתחרות במדינה שמפלה ורודפת יהודים. "המצפון אינו מאפשר לי להתחרות בגרמניה. אני מבינה שאני מוותרת על זכותי לייצג את אוסטריה. אבקש כי לא ייעשו מאמצים לשנות את דעתי", כתבה אז.
שנים לאחר מכן הסבירה שהחלטתה הושפעה רבות מהשלטים שהציבו הנאצים בבריכות השחייה בגרמניה שעליהם היה כתוב "הכניסה לכלבים וליהודים אסורה".
העונש: מחיקה מהספורט
זה לא היה צעד טריוויאלי באותם ימים. להפך. והתגובה האוסטרית הייתה מהירה וקשה. התאחדות השחייה האוסטרית השעתה את דויטש מתחרויות והאשימה אותה ב"חוסר נאמנות". כל התארים שלה נשללו וכל השיאים שלה נמחקו מספר השיאים באחת.
היטלר במשחקים האולימפיים בברלין | צילום: German Federal Archives, Wikimedia
במילים אחרות: לא רק שהיא ויתרה על המשחקים האולימפיים, היא איבדה את הקריירה שלה. בעידן שבו ספורטאים כמעט לא הביעו עמדות פוליטיות או אחרות, דויטש שילמה מחיר כבד על בחירה מוסרית.
בריחה מהמוות
ב-1938 סיפחה גרמניה הנאצית את אוסטריה (ה"אנשלוס"). המציאות עבור יהודי המדינה הידרדרה במהירות. האנשלוס סימן את תחילתה המיידית והאלימה של שואת יהודי אוסטריה. בתוך ימים, היהודים הפכו למטרות לרדיפה, אלימות וביזה. הם אולצו לבצע עבודות כפייה משפילות, רכושם נגזל ורבים גורשו או נרצחו.
דויטש ומשפחתה הבינו את הסכנה. הם הצליחו להימלט מהמדינה ולעלות לארץ ישראל. אם היו נשארים באוסטריה, גורלם היה ככל הנראה כמו של כ-70,000 מיהודי אוסטריה, אשר נספו בשואה. הסיפור שלה, כמו של רבים אחרים, הוא סיפור של הישרדות – אבל גם של אובדן: קריירה שנגדעה, פוטנציאל שלא מומש.
צדק מאוחר
כשהגיעה לישראל התיישבה בחיפה והמשיכה לשחות. היא התאמנה במכבי חיפה וזכתה בתואר אלופת ארץ ישראל. היא אף שברה את השיא הישראלי ב-100 חופשי. שיא אשר החזיק מעמד 14 שנה. הצצה נוספת לכישרונה הנדיר במים.
דויטש מקבלת הוקרה | צילום: הכח לשחות
רק עשרות שנים לאחר מכן, נעשה ניסיון לתקן את העוול. ב-1995, אוסטריה החזירה לדויטש את התארים שנשללו ממנה. היא אף קיבלה מכתב התנצלות רשמי מהאיגוד האוסטרי. הכרה מאוחרת בכך שהעונש היה פוליטי ולא ספורטיבי. צעד חשוב, אבל כזה שלא יכול להחזיר את השנים שאבדו.
תשע שנים לאחר מכן, בשנת 2004, נפטרה דויטש בגיל 86. היא נטמנה בבית העלמין בהרצליה, לצד בעלה. שבועות ספורים לאחר פטירתה יצא הסרט התיעודי "הכח לשחות" המספר את סיפורה ואת סיפורן של שחייניות הכח וינה.
הסיפור של יהודית דויטש הוא לא רק סיפור על שחייה. בעולם שבו ספורטאים מתלבטים אם להביע עמדה, דויטש עשתה זאת בתקופה שבה המחיר היה קיצוני בהרבה. היא איבדה את הקריירה הספורטיבית שלה ואת הסיכוי להצלחה אולימפית, אך נותרה נאמנה לערכיה. הבחירה של דויטש לא לשחות, לא להתחרות, לא לשתף פעולה – היא תזכורת לכך שגם בתוך תקופה חשוכה, היו מי שבחרו אחרת.
