רק לפני מספר חודשים, אחרי פרישה כואבת מהספרטניון, רועי יהודה הכריז ברשתות החברתיות על סיום דרכו בעולם הריצה לכאורה. אלא שביום ראשון האחרון, על המסלול בסיטארד שבהולנד, הוכיח יהודה שוב שבאולטרה-מרתון, כמו בחיים, המשבר הוא רק הכנה לזינוק הבא.
לכתבות נוספות בנושא:
מטורף: רועי יהודה רץ 247 ק"מ ב-24 שעות ושבר שלושה שיאי ישראל!
הביסה את כל הגברים: רייצ'ל אנטרקין ניצחה בקוקודונה 250 בשיא מסלול ענק.
"המדרגות" באולפן – קבוצת הריצה הכי מדוברת בארץ בפודקאסט של שוונג.
רץ האולטרה קבע שיא ישראלי חדש ב-24 שעות כשקבע 247.43 ק"מ. "על הדרך" ניפץ גם את השיאים ב-12 שעות וב-100 מייל. בכך, ויחד עם הישגיו ההיסטוריים בספרטתלון, יהודה ביסס את מעמדו כאחד מרצי האולטרה הגדולים שצמחו כאן. ביום שאחרי, ערכנו איתו ועם המאמנת שלו ליז מלכה ראיון מיוחד. על ניהול משברים, כוחו של צוות והרוח של אבא שליוותה כל סיבוב.
רועי יהודה מציג: מ"פרישה" לשיא חדש
עולם הריצה הישראלי זוכר היטב את הפוסט ההוא מהספרטניון האחרון. "אני פורש", כתב אז רועי יהודה, באחד הרגעים הקשים של ספורטאי. הרגע שבו הגוף והנפש מסרבים לשתף פעולה עם הציפיות הרבות שהעמיס על כתפיו. אבל בעוד עוקביו ניסו לנחש אם מדובר בסוף פסוק, יהודה והמאמנת שלו, ליז מלכה, כבר החלו לתכנן את "איפוס הכוונות". התוצאה? מפגן עוצמה היסטורי במרוץ 24hrs Sittard בהולנד.
רועי יהודה בסיום | צילום: פרטי
"האמת שזה לקח כמה ימים כדי שאני אקבל את התובנה שאני לא באמת פורש", מחייך יהודה כשהוא נזכר בפוסט ההוא. "חבר כתב לי באותו לילה: 'את רוב ההחלטות הכי טובות אנחנו מקבלים מחר בבוקר', וזה כל כך נכון".
יהודה מודה שבספרטניון דברים פשוט לא התחברו. "אני רגיל שהכל עובד לי. בספרטניון לא היה לי איש מקצוע על הקווים באמת, כי ליז רצה גם היא. מה שקרה עכשיו בהולנד, זה מה שהיה אמור לקרות אז. הניסיון הזה, הכישלון הזה, היה חלק בלתי נפרד מההצלחה הנוכחית".
המכונה, המאמנת והבור ב-160 קילומטרים
המרוץ בהולנד נפתח בקצב רצחני. יהודה הפגין יציבות מדהימה וסימן וי ראשון על שיא ישראלי ב-12 שעות עם 140.678 ק"מ. הוא המשיך ללחוץ על הדוושה וניפץ גם את שיא ה-100 מייל עם זמן פנומנלי של 13:55:36 שעות. הישראלי הראשון אי פעם מתחת ל-14 שעות. לשם השוואה, לפני ארבע שנים הוא רץ את אותו המרחק ב-19 שעות וחצי. "להוריד יותר מחמש שעות וחצי ב-100 מייל זה מטורף", הוא אומר.
אלא שאז, סביב הקילומטר ה-160, הגיע המשבר. כאבי בטן עזים וחולשה מנטלית איימו להשבית את המכונה. "ליז ושחר הכניסו אותי לאוטו. הייתי מנותק מהמרוץ במשך 40 דקות בתוך הרכב, ועוד כמה דקות של הליכה איטית עד שחזרתי לרוץ. הם עשו לי שם שטיפה רצינית. 'לא באנו עד לפה רק בשביל לסמן 100 מייל', הם אמרו".
רועי יהודה מקבל הוראות מליז מלכה | צילום: פרטי
ליז מלכה, המאמנת שליוותה אותו מקרוב, מתארת את הרגעים האלו מעמדת הניהול: "הוא התיישב ואמר 'זהו, סיימתי'. אמרתי לו: 'אנחנו מתקדמים, לא משנה מה. תתחיל לנוע. תלך'. היו לו כאבי בטן רציניים ובשלב הזה עברנו מאוכל טכני, ג'לים ואיזוטון, לאוכל מוצק – לחם עם נוטלה, דברים שהוא מכיר ואוהב. זה מה שיישר לו את הבטן והחזיר אותו למסלול".
לצד אלוף העולם
אחד הרגעים המרגשים עבור רועי במרוץ היה הריצה לצד אלוף העולם אנדריי טקאצ'וק. האוקראיני שניצח באליפות ל-24 שעות בשנה שעברה עם מעל 294 ק"מ חווה בעצמו משבר קשה בחלק האחרון של המרוץ. הוא האט משמעותית, אך עדיין הצליח לשמור על המקום הראשון. יהודה, שסיים שני בדירוג הכללי, מסתכל לו היום בלבן של העיניים.
"הוא דפק קצבים של 4:15-4:20 במשך 17 שעות", מספר יהודה בהערכה. "בסוף הוא הלך כדי לא לוותר. אם היו עוד כמה סיבובים יכול להיות שאפילו הייתי עוקף אותו. להיות כינור שני לאלוף עולם זה כבוד גדול, אבל אני באמת מאמין שיום אחד אוכל להתקרב אליו גם כשהוא בשיא. אנחנו לא כל כך רחוקים משם".
רועי יהודה עם טקאצ'וק על הפודיום בהולנד | צילום: פרטי
הרוח של אבא והכוח של הקהילה
מעבר למספרים היבשים, המנוע של יהודה הוא תמיד גם רגשי. בקו הסיום הוא הניף את דגל ישראל, לצד תמונת אביו המנוח, לו הוא מקדיש את כל המרוצים. רגע שסגר מעגל מהספרטניון, שם הרגיש שהחיבור הזה אבד לו.
"היו רגעים שאתה מרגיש שמישהו נותן לך כוח. את השני קילומטרים האחרונים, אחרי 24 שעות על הרגליים, רצתי בקצב 4:40 כשהרגליים כבר היו נעולות. אבא שלי תמיד אמר לי: 'רועי, תנסה. אף פעם לא תדע מאיפה העזרה תגיע'. הפעם הרמתי את הראש וחיפשתי את הכוח הזה, והוא היה שם".
ההישג של יהודה לא נשאר בתוך גבולות המסלול בסיטארד. התיעודים בזמן אמת מהמרוץ הגיעו לעשרות אלפי צפיות, וחשפו את העוצמה של קהילת האולטרה בישראל. קבוצה של אנשים שרואה בריצה למרחקים ארוכים הרבה מעבר לספורט. "זאת קהילה שמפרגנת ועוזרת, קליקה שקשה להסביר למי שבחוץ", אומר רועי בהתרגשות.
רועי יהודה בספרטתלון. יחזור לשם השנה | צילום: דגנית מקא קראוז
עבורו, התמיכה של הקהילה היא לא רק לייקים ברשתות החברתיות, אלא כוח מניע ברגעים הכי קשים. "כתב לי באיזה יום חייל הלום קרב שאני מהווה עבורו השראה, או חברה שלי שמתמודדת עם סרטן ואומרת שהקילומטרים שלי נותנים לה כוח ללכת את ההליכות שלה. אני כולה רץ, אבל לראות את ההתרגשות הזאת בקבוצות ובפרטי – זה מה שמרים את הספורט הזה ונותן לי את הפרופורציות כשרגעים בחיים הופכים קשים".
המטרה הבאה: הכבישים של יוון
עם שיא ישראלי טרי ברגליו, יהודה כבר נושא עיניים ליעד הבא: הספרטתלון. המרוץ היוקרתי מאתונה לספרטה (246 ק"מ) הוא "מגרש הבית" שלו. שם סיים בשנה שעברה במקום השישי המדהים. "נעשה איפוס כוונות. אני אוהב את התחרות הזאת, כבר טעיתי שם בכל פנייה אפשרית, אז אני מקווה שלא נשאר לי איפה לטעות השנה", הוא צוחק.
גם המאמנת ליז מלכה לא מסתפקת רק בליווי. בזמן שהיא מנהלת את הקריירה של יהודה ומתאמנים נוספים, היא נמצאת ברשימת ההמתנה למרוץ במיקום ריאלי מאוד. "הפוקוס שלי הוא המתאמנים, אבל יש לי גם את החלומות שלי", היא אומרת.
רועי מסכם את החוויה בהבנה חדשה על תפקיד המאמן. "פעם אמרתי 'מה אני צריך מאמן שילמד אותי לרוץ', אבל ברגעים האלה שמוציאים אותך מהבור, אתה מבין. כשיש וייב כזה, כשהמאמנים הם גם חברים ומשפחה, זאת קליקה שאי אפשר להסביר. אני כולה רץ, אבל אם הסיפור הזה נותן השראה – זה הערך המוסף האמיתי".
