אני רוצה להתחיל מהסוף. השחייה הזאת בים המלח הייתה עבורי חוויה עוצמתית מאוד. כאדם, כמאמן וכמי שחי במים כמעט כל חייו. משהו בי השתנה שם, ואת התחושה הזאת אני רוצה לקחת איתי גם לשגרה.
לכתבות נוספות בנושא:
- "לפני שיהיה מאוחר מדי": כ-40 שחיינים יצאו למשחה אתגרי להצלת ים המלח
- בים מושלם: דור וייס ורבקה אנדרוביץ' ניצחו במשחה חדרה 2026
- "בכל 3 ימים המפלס יורד בעוד ס"מ": המשחה המיוחד להצלת ים המלח
לפני כעשר שנים, כשהתכוננו לאתגר הראשון שלנו בים המלח, הקדשנו לו יותר משנה של אימונים, התנסות ולמידה. נסעתי אפילו לדרום אפריקה כדי לאמן את קבוצת "Mad Swimmers" בשחייה עם המסכות – ציוד שהיה אז חדש לגמרי עבורם. היינו צריכים ללמוד יחד איך שוחים בתנאים כל כך שונים מכל מה שאנחנו מכירים.
ואז החיים ממשיכים. עבודה, משפחה, משימות. גם דברים שנגעו בנו עמוק נדחקים לפעמים למטה בסדר העדיפויות.
לכן אני רוצה להודות לחברים שלי מהשישייה של משחה קפריסין-ישראל, ובמיוחד לעודד רהב, שלא מוותר לנו. לפעמים צריך חבר כזה, שממשיך לדחוף עד שכולנו מוציאים יומן ונועצים תאריך. צירפנו את אורי בראון, שהיה הסקיפר שלנו גם בקפריסין-ישראל, ויצאנו שוב לדרך. אני כל כך מודה על הרגע שבו החלטנו שזה קורה.
לפעמים קשה גם להגיע לקו ההתחלה
יש דברים שאנחנו יודעים שיהיו משמעותיים עבורנו, ובכל זאת קשה לנו להתניע אותם. לנסוע לים המלח, להתאמן, לבדוק איך הגוף מגיב, להתמודד עם מים שחודרים למסכה – כל אלה דורשים זמן, התארגנות וסבלנות. גם לי לקח זמן עד שהצלחתי להניח בצד את כל מה שחיכה לי ולהיות שם באמת.
אבל כשאתה מגיע, נכנס למים ורואה את הים מבפנים, אתה מבין מיד למה עשית את המאמץ. מרבדי המלח, הצורות שמתחת למים, האור והמרחב – יש שם יופי שקשה להעביר בתמונה.
אחי, עידו סלע, מסייע לעמותת "שומרי ים המלח" בבניית האתר. גם אותו היו צריכים לשכנע להגיע, ואחרי המשחה הוא אמר לי: "איזה מזל שהגעתי". המשפט הזה נשאר איתי. כי אפשר להכיר את הסיפור של ים המלח, לעזור מרחוק ולראות תמונות – ועדיין, המפגש הישיר עושה משהו אחר לגמרי.
מהלחץ אל השקט
בתחילת השחייה יש הרבה רעש בראש. אתה בודק את המסכה, מנסה להסדיר נשימה ולהתרגל לתחושה השונה במים. לפעמים נכנסת טיפת מלח למסכה, ואתה מרגיש שאין אוויר ושכל תשומת הלב שלך תקועה באותה תקלה קטנה. עוד לפני הכניסה למים היו עצות לבדוק, למלא, לרוקן, לנסות שוב. אני חשבתי לעצמי: אם המסכה עובדת, אל תיגע.
במים שחינו במבנה קבוצתי. כשמישהו היה צריך עזרה עם המסכה, החברים מיד היו לידו, עם בקבוק מים מתוקים ויד מושטת. כמאמן, אני רגיל לחשוב על המבנה, הקצב והקבוצה מבחוץ. הפעם הרגשתי בעצמי כמה ביטחון נותנת הידיעה שאתה מוקף באנשים שרואים אותך.
ואז, אחרי זמן מסוים, הגיע השקט.
הנשימה הסתדרה, התנועה מצאה קצב, ופתאום יכולתי להרים את המבט – לראות את הנוף, את סירות הליווי ואת החברים שסביבי. מתחת למים נגלו משטחי המלח, כמו שבילים בתוך עולם אחר. נכנסתי לזרימה, לאותו מצב שבו אתה מפסיק להתעסק בכל תנועה ופשוט שוחה, מרגיש ורואה.
היו גם רגעים פחות נוחים. הרוח סחפה אותנו לכיוון משטחי המלח, והיו שריטות וחתכים קלים. אלה רגעים שהמחישו לי עד כמה התנאים בים הזה מיוחדים, וכמה חשובות ההיערכות והעזרה ההדדית. ובכל זאת, הרגעים שנחרטו בי הכי חזק הם דווקא רגעי השקט והחיבור.
הכוח של הקבוצה
ידעתי מראש שאשחה עם חברים, אבל לא הבנתי עד כמה זה יהיה חלק מרכזי בחוויה. יש כוח גדול בלצאת יחד: מישהו שם לב שאתה מתעכב, מישהו עוזר, מישהו מחכה. אחר כך מצטלמים, צוחקים ומחליפים חוויות, אבל הקשר האמיתי נבנה כבר בתוך המים. ברגעים הקטנים שבהם אנחנו צריכים זה את זה.
השחייה הקבוצתית אפשרה לי גם לראות יותר. ככל שהרגשתי בטוח יותר בתוך המבנה, התפניתי להסתכל על המרחב שסביבי. ואז עלתה בי המחשבה: איך יכול להיות שכל היופי הזה נמצא כאן, ואנחנו לא עושים מספיק כדי לשמור עליו?
ים המלח צריך שנגיע – ושנמשיך לפעול
מול הבולענים והכבישים שנפגעו באזור, הרגשתי שהטבע צועק. קשה לעמוד מול המראות האלה ולהמשיך להתייחס לים המלח כאל נוף שתמיד יחכה לנו בדרך דרומה. אני מכיר את התחושה הזאת גם מהים התיכון: כשאני מגיע לחוף ורואה בקבוקים ופסולת שאנשים השאירו, אני אוסף – וגם מתעצבן. המקום שנותן לנו כל כך הרבה דורש מאיתנו תשומת לב ואחריות. בים המלח התחושה הזאת הייתה חזקה פי כמה.
אני רוצה שעוד אנשים יגיעו אליו ויחוו את החיבור הזה – במיוחד שחיינים, שכבר מכירים את הקשר העמוק שנוצר עם הים דרך השהייה בתוכו. אמרתי לעודד רהב: "חייבים להביא לכאן עוד אנשים, לתת להם להרגיש את המקום בעצמם".
המרחק פחות חשוב בעיניי. זה יכול להיות משחה של 500 מטר, שחייה קצרה ליד החוף או אתגר של חמישה קילומטרים. כל אחד במסגרת מאורגנת ומלווה שמתאימה ליכולתו ולתנאים הייחודיים של ים המלח. העיקר הוא המפגש, והאחריות שיכולה לצמוח ממנו.
הייתי שמח לראות אירוע כזה מתקיים פעם בשנה, ואולי אפילו יותר. מפגש של אנשים שאוהבים טבע, ים ואנשים, ושיכולים לקחת את החוויה הזאת הלאה – בשיחה, בתיעוד ובעשייה למען המקום.
תודה לעודד רהב, לשישייה שלנו, לאורי בראון, לעמותת שומרי ים המלח, לשוונג ולכל מי שמתעד ומעלה את המודעות. יצאתי מהמים עם הרבה התרגשות והכרת תודה. עכשיו אני רוצה לעזור לעוד אנשים להגיע לשם – ולשמור על התחושה הזאת חיה גם אחרי שחוזרים הביתה.
הכותב: אורי סלע | שחיין, מאמן, והמנכ"ל והמנהל המקצועי של רשת מרכזי עולם המים





















