ווינוקורוב לא מצליח להשכיח את עברו ועל טקטיקה של חוזר ברירה ומדוע לא עבדה

מאת:יאיר בן עמי

• כל שידורי הטלוויזיה הישראלית- כאן
• כל כתבות לונדון 2012 – כאן

אלכסנדר ווינוקורוב הוא לא עוד רוכב אופניים.
הוא אפילו לא עוד כוכב של הדבוקה.
הוא סמל במדינתו ועבור רבים מחוצה לה. עברו אינו יכול להימחק בעזרת מדליית זהב אך עד מתי וכמה הוא ראוי להישפט?

אלכסנדר ווינו קורב החל את הקריירה המקצוענית שלו בשנת 1998 בקבוצת קאסינו- אהז'ה2אר (היום אהז'2אר – לה מונדיאל. כמעט מיד הוא התבלט כרוכב אגרסיבי המרבה לתקוף וגם לנצח.

בשנתו השנייה הוא כבר החל לצבור ניצחונות, כולל במרוצים היוקרתיים ביותר, כשהראשון מבין אלו היה דופינה ליברה. בשנת 2000 הוא הביא למדינתו הצעירה (קיבלה עצמאות 9 שנים קודם) את המדליה האולימפית הראשונה, כסף ממרוץ הכביש האולימפי, בשנת 2002 ניצח בפעם הראשונה במרוץ פריז- ניס. בשנת 2003 קיבע עצמו כאחד הרוכבים הטובים בעולם עם ניצחון שני בפריז-ניס, ניצחון בטור השוויצרי ומקום שלישי בטור דה פראנס. שנה לאחר מכן הוא השיג את מדליית הארד באליפות העולם במרוץ נגד השעון.

בשנת 2005 התפוצצה פרשת פואנטס. הקבוצה הספרדית הוותיקה, וורט (הייתה מוכרת כאונסה ב"שנות הזוהר") התקשתה למצוא נותן חסות ובמקביל החלה להירקם קבוצת משקיעים קזחית סביב אלכסנדר ווינוקורוב שכבר היה לגיבור לאומי. עם הקבוצה הזו שנקראה אסטנה- וורט, הוא השיג ניצחון שני בגרנד טור, בשנת 2006 כשניצח בוואלטה א'אספנייה.

הקבוצה הפכה לאסטנה, כשם עיר הבירה של קזחסטן, בלבד בשנת 2007.  אבל אז החלו הצרות. בטור דה פראנס של 2007 נמצא ווינוקורוב חיובי בבדיקה לגילוי חומרים אסורים. הוא הושעה לשנתיים ונדמה היה שהקבוצה תאבד מהלגיטימיות שלה ו-ווינוקורוב יעלם מהענף, אך בדיוק ההפך קרה.

בשנת 2008 קיבלה הקבוצה את הכוכבים ומנהלי קבוצת דיסקברי שחדלה מלהתקיים לאחר הפרישה של ארמסטרונג (2004) וכשפג תוקף רישיון הפרו טור שלה. אלברטו קונטאדור ניצח, במדי הקבוצה, בג'ירו ד'איטליה ובוואלטה א'אספנייה ונראה כי הקבוצה עברה בצורה מושלמת את ההרחקה מהטור דה פראנס, וזה רק המשיך והשתפר.

בשנת 2009 ביצע לאנס ארמסטרונג את חזרתו לדבוקה במדי קבוצת אסטנה. אלברטו קונטאדור ניצח בטור כשהקבוצה מתפוררת תחת מאבקו של ארמסטרונג ומקרוביו (כמעט כל חברי הקבוצה, כל מנהליה ורוב אנשי הצוות המקצועי), שרצה להשלים את חזרתו עם ניצחון אך סיים שלישי.

עם סיום אותה עונת 2009 פרשו מקורבי ארמסטרונג והוקמה מחדש קבוצתו, הפעם כרדיושאק. באסטנה המשיכו לקרות הדברים הטובים. אלכסנדר ווינוקורוב חזר מההשעיה וגם לנצח. הוא רשם ניצחון אדיר בליאז-בסטון- ליאז, המשיך עם כמה ימים בחולצה הוורודה של הג'ירו בו סיים שלישי. הוא חזר לטור וסיים במקום 15 ונראה היה כי הכל מוכן לעונת 2011 עוד יותר טובה, אך לא הפעם.

ווינוקורוב נפצע קשה כשהתרסק לתהום בקטע התשיעי של הטור דה פראנס 2011 ובשיחת ווידיאו מרגשת, ממקום החלמתו ועדיין במהלך הטור, הוא הודיעה לחבריו לקבוצה על פרישה ומעבר לתפקיד בניהול הקבוצה.

ווינוקורוב לא פרש. הוא חזר לרכב בעונת 2012 וצירף את מדליית הזהב האולימפית לארון התשורות של רשימת הישגיו המרשימה. המדליה הזו מעלה שוב לדיון את נושא החומרים האסורים ובעיקר את מדתיות העונש.

באותה דבוקה, של מרוץ הכביש האולימפי, היה עוד רוכב שהורשע בשימוש בחומרים אסורים ושב מההשעיה לדרגת כוכב של ענף האופניים- דיוויד מילר. הבריטי היה אלוף עולם במרוץ נגד השעון, לבש את החולצה הצהובה לאחר שניצח בפרולוג וכל זאת לפני ההרשעה וההשעיה. את מילר מאוד מעריכים בדבוקה ויש לו הרבה אוהדים בהקהל. לווינוקורוב יש בעיקר רבים המזכירים את עברו בכל פעם שהוא מנצח.

ווינוקורוב- מילר: ההבדל
מילר הפך לאחד מהלוחמים בתופעת הסימום הספורטיבי, עוד טרם חזר מההשעיה. הוא מסתובב בבתי ספר ומרצה על כך דרך הדוגמא האישית שלו, על המקום בו הוא עצמו בחר את הדרך של רמאות על ידי שימוש בחומרים אסורים.

אלכסנדר ווינוקורוב גם התנצל, הסביר והודה כי עשה טעות. אבל משום מה לא באותה העוצמה שגרמה לרוב הגדול בקהל לסלוח לו. בצורה כלשהיא "הצליח" ווינוקורוב לזכות בזיהוי עם אותה דבוקה ישנה שנוקתה. הוא מזוהה כסוג של כתם על ובתוך הדבוקה.
 
הרמאות בספורט היא תופעה קשה בהרבה ממה שמייחסים
לה רוב האוכלוסייה. היא מקבעת דרכי עבודה המושתתים על הצורך לרמות מהגילאים הצעירים, הרבה יותר ממה שידוע. הניצחונות של ווינוקורוב, כדוגמא, הושגו בזכות יכולות שנרכשו גם על ידי סימום. הוא הרוויח מקום בקבוצה מקצוענית וכנראה על חשבון רוכב אופניים, מוכשר לא פחות ממנו, שבחר לא להשתתף במשחק של סימום ספורטיבי, משום שקיבל את הדרך הזו כרמאות.

נראה כי מצידו של הקהל, זה שסולח למילר אך עדיין מתייחס לווינוקורוב ככתם שנותר מתקופה אפלה, מדתיות של עונש צריכה להימדד גם במה שאחריו. כשמילר הולך לבתי ספר להרצות, עומד מול כל מיקרופון ומנצל כל במה, מצטרף לקבוצה שחרטה על דיגלה את המלחמה בסימום ספורטיבי, כדי להילחם בתופעה הוא גם משדר הכרה בטעות שעשה. מילר משדר את זה לא רק בכל הזדמנות המוענקת לו אלא גם יוצר את ההזדמנויות לומר זאת שוב ושוב.

ווינוקורוב אולי אומר כי הוא מצטער, מודה שעשה טעות אבל הוא עושה זאת כנראה מעט מדיי ומכאן שהקהל לא מצליח להשתכנע שזה אכן חוזר בתשובה. לרוב הקהל יש הרגשה שווינוקורוב פשוט שב לסיבוב שני של אותה הדרך בה השיג את תהילתו מלכתחילה.

אף אחד לא יכול להאשים את ווינוקורוב ברמאות עכשיו. הוא עבר אין ספור בדיקות וכולן יצאו שליליות וזהו עידן הפספורט הביולוגי. עוד יותר קשה לא לאהוב רוכב שהיה ונותר התקפ ונחשב לאחד ממנערי הדבוקה ויוצר הדרמות. הוא יהיה בן 39 בעוד מספר שבועות והודיעה על פרישה מרכיבה מקצוענית כשהעונה תסתיים. הוא נחשב לאחד הספורטאים, הדמויות בכלל, הנערצות בארצו. הוא דמות חיקוי לילדים, עוד יותר עכשיו כשהוא עטור זהב אולימפי, דווקא בגלל כל אלו נראה כי עננת עברו ממשיכה עימו ונראה כי הוא אינו עושה מספיק כדי לפזר אותה.

על טקטיקה של מרוצי אופניים ותחרויות של נבחרות
נבחרת בריטניה שמה את כל יהבה בהובלת מארק קאוונדיש לניצחון במרוץ הכביש האולימפי. לא הייתה להם אפשרות אחרת. מבט בהרכב הנבחרת מסביר הכל.

הרכב הנבחרת הבריטית:
• בארדלי וויגנס
מנצח הטור דה פראנס הטרי, מטפס מעולה, שען על (מועמד לזהב במרוץ נגד השעון ביום רביעי הקרוב בלונדון)
• כריס פרום
הסגן הטרי של וויגנס בטור, מטפס על, שען על.
• איאן סטאנארד
נחשב כפועל טוב, לא ברמת קצה באף תחום.
• דוויד מילר
שען טוב, מטפס בנוני, מאיץ בנוני
• מארק קאוונדיש
המאיץ הטוב בעולם, אלוף העולם, ניצח בשני המאוצים האחרונים בטור דה פראנס בפערים אדירים.

מול ההרכב הזה עמדו על קו הזינוק 140 רוכבים שידעו כי להגיע עם קאוונדיש למאוץ המוני הוא סוג של וויתור על מדליית הזהב. צריך היה להיות בעל הבנה מועטה בתחרויות אופניים כדי להתכונן לתסריט שאינו כולל קבוצת בריחה, של מיטב הרוכבים, בחלקה האחרון של התחרות וזה מה שאכן קרה.

מעבר לעובדה כי נבחרת בריטניה הייתה חייבת להוביל את הדבוקה, לכל אורך המרוץ (250 ק"מ) היא גם הייתה זו שנותרה כמעט לבד לרדוף אחרי קבוצת הבריחה. הרוכבים שהיו בקבוצת הבריחה הם מחלקיו הנבחרים של הקרם של הדבוקה. קבוצת הבריחה התפתחה במהלך של 20-25 דקות על פני קטע של 16-20 ק"מ והפכה לדבוקה של 32 רוכבים כשנותרו כשלושים ק"מ לסיום.

בשלב זה היו רוכבי בריטניה מותשים, אחרי למעלה מ- 200 ק"מ בחזית הדבוקה, בלי עזרה מנבחרות אחרות משום שלכל החזקות היו רוכבים בבריחה וגרוע מכך, שלושה רוכבים ספרדים היום בבריחה, שלושה רוכבים שוויצרים היו בבריחה, שני קזחים היום שם, סטיוארט אוגריידי האוסטרלי היה בבריחה, פיליפ גילברט מבלגיה, לוקה פאוליני האיטלקי היה שם, שני הולנדים היו בפנים, קולובנב הרוסי היה איתם ואלו הן כמעט כל הנבחרות החזקות.

גרמניה לא הייתה  משום שרצתה להביא את אנדריי גרייפל למאוץ אבל הם סייעו מעט מדיי ובעיקר מאוחר מדיי, כשהבריטים כבר היו מותשים. במקרים כאלו, בתחרויות של נבחרות ולא של קבוצות, בשלב כזה מתגייסים רוכבים בעלי אינטרס לסייע. אינטרס הוא שבעל מדליית הזהב מהמשחקים באולימפיים או אלוף העולם, ירכב בקבוצה שלך, ארבע שנים במקרה של זהב אולימפי.

ברנאר היזאל הוא הפועל הנאמן ביותר של מארק קאוונדיש, רוכב בקבוצת סקאי וגם היה הנציג היחיד של מדינתו (אוסטריה) והוא אכן ניסה לסייע כמה שיכול היה. מעבר לאיזל הדבוקה לא יכולה הייתה לענות למקרה סיוע קבוצתי בתחרות על בסיס נבחרות לאומיות.
 
קבוצת סקאי היא בריטית, בהרכב נבחרת בריטניה רכבו 4 רוכבים סקאי ורוכב אחד מגרמין-שארפ (מילר). מהסיבות האלו לא זכו רוכבי נבחרת בריטניה ומארק קאוונדיש לסיוע אלא בעיקר למאמצים לחבל בטקטיקה הקבוצתית שלהם.

בטור דה פראנס קל יותר לשלוט בסגירת פער על קבוצת בריחה מכמה סיבות. הראשונה היא 9 רוכבים בקבוצה לעומת 5 רוכבים לנבחרות החזקות במרוץ האולימפי (נבחרות מקבלות מקום לפי מיקום המדינות בדירוג של האיגוד העולמי). המרוץ האולימפי, כמו אליפות העולם, למרחק של כ- 250 ק"מ ואין מחר. במרוצי קטעים יש לא רק מחר אלא גם מחרתיים ובגרנד טור יש גם את השבוע הבא וזה שאחריו, קטע של 250 ק"מ נחשב לארוך ויש יותר מקבוצה אחת שרוצה מאוץ המוני לקו הסיום או לשמור על מקום של רוכב שלה באחד הדירוגים, מכאן מרדף המבוצע על ידי כמה קבוצות.

במרוץ הכביש האולימפי זה היה נבחרת בריטניה נגד שאר העולם. הפעם זה עבד נגד בריטניה. ביום רביעי יתקיים מרוץ הכביש האישי נגד השעון. הבריטים מכנים אותו "מבחן האמת". עם בראדלי וויגנס המועמד מספר אחד לניצחון הכינוי הבריטי זוכה להרבה משמעות אבל גם להרבה לחץ.