קנגה
גן גורו, עמק המעיינות, 07:30
שעת בוקר מוקדמת וכבר מנתרים לי על הראש. אוף. וולבי בעלי נרעש כולו: "קנגה, קנגה, קומי, בואי לראות. משהו קורה בגן השלושה. המון בני אדם!!!". אני לא מתרגשת: "נו, בטח איזה חג. עיד אל פיטר, לא? יהיה פה תכף רעש, מוסיקה, עשן של בשר על האש…". "לא", הוא מתעקש, "בני אדם אחרים. דקים, צבעוניים, בלי סלים וחבילות, מקפצים ומנתרים הלוך וחזור על הכביש".
נו טוב, התעוררתי. נקום לראות מה קורה. מקפצים ומנתרים? על הכביש? איך הם יכולים לנתר עם רגליים אחוריות קצרות כל כך? כל דרי הגן עומדים ליד הגדר וצופים בהם. הם נראים מתרגשים, עסוקים בשעוני היד שלהם, לא משגיחים בחבורה שלנו. בני אדם שונים. מסומנים במספרים הכתובים על שלטים גדולים התלויים על בטנם. משהו מעניין הולך להתרחש כאן הבוקר.

אורית גן השלושה, עמק המעיינות, 07:45 האיש בווסט הצהוב הזוהר מכוון אותי סחור סחור במגרש החנייה. "לכאן, לכאן, לא לחנות כאן". בסוף נמאס לי ואני יוצאת מטור המכוניות ומחנה, לא בלי מאמץ, בסמוך לגדר של גן גורו, פארק הקנגורו של עמק בית שאן. הייתי שם פעם, לפני שנים…מקום הזוי קצת. כאילו, מה ליצורים מהיבשת האוסטרלית ולעמק ירוק אחד, בלב מדינה מסוכסכת? הם מצטופפים מאחורי הגדר כאילו רוצים לומר לי משהו…טוב, מה אני מדמיינת. יאללה להתארגן: ג'לים, שלוק אחרון של מים, גופיה או חולצה? מספר חזה, סיכות בטחון, קטנות מדי לשעת בוקר כזאת. אחת נפלה מתחת למושב. לא נורא, גם שלוש יעבדו. טלפון הביתה, קמתם לבית ספר? ירדתם עם הכלבים? יאללה להניע. יוצאת החוצה, מתיחות, קפיצות במקום, להעיר את הגוף, להתחמם. בוקר טוב עמק בית שאן. בוקר טוב קנגורו. באנו לרוץ!!! קנגה גן גורו, עמק המעיינות, 08:30 לא יודעת מה פתאום נתפסתי עליה. בת אדם. היה משהו נחמד בצורה המסורבלת שבה החנתה את המכונית שלה, ישר ליד הגדר של הגן שלנו. אחר כך הסתכלה בי ארוכות, כאילו רצתה לומר לי משהו. צפיתי בה מתמתחת, מתלבשת, מטילה לתוך הכיס שלה שתי אריזות קטנות וכסופות שכתוב עליהם GU. אלוהים אדירים, זה מה שהיא נותנת לגורים שלה לאכול?! ראיתי את הקמט בין שתי הגבות שלה כשדיברה עם מישהו בטלפון. ידעתי מייד: היא אמא כמוני. התחשק לי להכיר אותה. או לפחות לעקוב ולראות מה היא באה לעשות כאן, בעמק שלנו. בלי לחשוב יותר מדי, זרקתי את הקטנים בכיס של ביטונגיה, השכנה, וחמקתי בזריזות בעד הפרצה בגדר, בלי שאף אחד שם לב.

צילום: טלי שיאצו

אורית
קו הזינוק, 09:10
זהו, אני מוכנה. השעון כבר תפס את הלווין, עשיתי חימום, הלוך ושוב, עצירה אחרונה בשירותים, מזג האוויר מצויין, מצב רוח נפלא, 3000 רצים ואני עומדים דרוכים על קו הזינוק. משהו חום זז בשיחים בצד הכביש. כלב? שועל? אני מנסה להתקרב להביט, אבל בדיוק אז יריית הזינוק, וכל הגוש הגדול של הרצים שועט לפנים. לחיצה על השעון, וקדימה! שואפת את אויר העמק הצלול, כמה נעים לרוץ בנוף חדש ושונה. נכנסת לאט לקצב שלי, צעדים, נשימות, רואה את כל הרצים סביבי אך לא ממש מודעת לקיומם, כאילו רק אני כאן. בזווית העין, בצד הכביש, חולפים שדות חרושים, צינורות מים, עצים, להקות שקנאים, ברכות דגים, קנגורו מקפץ במרחקים. קנגורו? אני חולמת? הכל בסדר איתי? התחילו לי הזיות? אולי הגיע הזמן לג'ל…

קנגה
שדות עמק בית שאן, 09:50
כמה כיף לנתר לי בחופשיות בשדות של העמק!!! וכמה יפה העמק הזה. כבר עבר הרבה זמן מאז יצאתי מגבולות הגן לטיול שכזה. אני מנתרת במקביל לכביש, בחסות השיחים. קשה לי לזהות אותה בתוך הטור הארוך והמתפתל של בני האדם. הם אינם משגיחים בי כלל. מנתרים בכבדות, על גפיהם הקצרות, מתנשמים ומעוותים את פניהם. הראשונים, מהירים, כהי עור. כנראה אבוריג'נים. גם אצלנו באוסטרליה הם ידעו לרוץ מהר. רחוק מאחוריהם, בתוך גוש בני האדם, אני רואה אותה. לרגעים נראית מרוכזת, מתאמצת, אחר כך נראית חולמת. לרגע אחד מבטינו מצטלבים. אני מחייכת וגם היא. היא מוציאה מכיס הגורים שלה אחת מהאריזות הכסופות ויונקת ממנה בשקיקה. וממשיכה לנתר.

אורית
מבואות בית שאן, 10:30
ארבעה עשר קילומטר, והמרחק מתחיל לתת את אותותיו. עלייה? מה פתאום? לא אמרו שזה מירוץ שטוח? מזל שאחרי כל עלייה מגיעה ירידה. אפשר לפרוש ידיים לצדדים ולגלוש במורד. והנה מתחילה עוד עלייה, וככר עם ריח של שיפודים. בית שאן נראית כעיירת רפאים. אין אדם ברחובות. פה ושם כלב משוטט, ומשהו מקפץ לו בין הבתים במרחק. דקות ספורות עברו להן, והנה אנחנו כבר יוצאים מן העיר, רצים לאורך תעלות מים ומעיינות אל עבר קו הסיום. עכשיו כבר קשה לי. לא התאמנתי מספיק למרחק הזה. חייבת לרוץ יותר, וגם קצת חדר כושר, עבודת שרירים. ממחר אימונים מסודרים, אני מבטיחה לעצמי. ועכשיו, עוד ג'ל, עוד קצת, תכף מגיעים.

קנגה
בית שאן, 10:40
קצת חסר אחריות מצידי לרוץ כך בין הבתים באמצע העיר. אבל העיר נראית רדומה, ואני מקפצת בה באין מפריע. עדיין עוקבת אחריה. אני רואה מרחוק שקשה לה… אל תישברי, אני לוחשת. את בסדר. רק להמשיך. וגם לי לא קל, הגבעה הקטנה הזאת מצליחה לגרום גם לי להתנשם. אצלנו באאוטבק לא היו גבעות. וחוץ מזה, בואו נודה על האמת, אני לא בכושר! עם כל הגורים לא נשאר לי זמן לכלום. ממחר אני מתחילה להתאמן, אני מבטיחה לעצמי. פעם ביום, לאורך הגדר, עם הגורים בכיס. ובינתיים, עליי למהר כדי לא לפספס אותה. פתאום היא מגבירה את המהירות, משאירה אותי מתנשמת מאחור. בת אדם! מי היה מאמין?

אורית
קצת לפני קו הסיום, 11:10
זהו, תכף מסתיים. עכשיו להגביר, לתת כל מה שיש. הנה תחנת הדלק, הנה הפנייה, עוד כמה צעדים יגיע קו הסיום. יאללה למהר, אולי אצליח להוריד קצת מהתוצאה הקודמת שלי. עוד כמה צעדים, חזק חזק. משמאלי הגדר של גן הקנגורואים. הם שרועים שם, עסוקים בענייניהם, אפילו לא יודעים מה קורה כאן. אנשים מתאמצים, רצים, נותנים את הכל, שוברים שיאים אישיים, והקנגורו כאן ממשיכים ללעוס קליפות עצים ושורשים. מקום הזוי. פארק של קנגורואים… צריך לקחת את הילדים לכאן, בהזדמנות.

קנגה
גן גורו, עמק המעיינות, דצמבר 2013
אני כולי בהתרגשות. הבוקר חצי מרתון. שנה שלמה של אימונים. מאז הבוקר ההוא אז, לפני שנה. שיא מסלול חדש עומד להישבר היום. הרצים מתחילים להתאסף, ואני מוציאה את הקטנים מהכיס ויוצאת לחימום.