לפני מספר חודשים יצא לי לכתוב על מותי. זה קרה לאחר החלקה על קליפת בננה. קוראים חריפים היו יכולים לתאר לעצמם שהדיווחים היו קצת מוקדמים. רוב האנשים (אלא אם הם מוזיקאים מצליחים) לא מפרסמים דברים לאחר מותם. ואכן לא ממש מתתי. אבל, ההחלקה ההיא הייתה אפשרות נוחה ליציאה מוקדמת לגמלאות
מאת:קולין סמית
טוענים שרבים מפנטזים על השתתפות בלוויה של עצמם. מי יגיע? איך יתלבשו? יבכו הרבה? יאמרו מילים נוגעות ללב? דודה אטקה לא תעשה שטויות? אני כבר נמצא מחוץ למשחק הזה. הידיעה על מותי צללה לתחתית בריכה כאילו הייתה אבן עגולה קטנה שהוטלה למים שקטים מגובה 5 ס"מ. במקום זעקות השבר ("איך, איך, איך נטשת אותנו"), מחוות הצער (בחורות הקורעות את בגדיהן בייאוש) וההצעות לחזור בי ("100,000 ש"ח יחזירו אותך לחיים?"). קיבלתי טלפון מהעורך ששאל אותי מתי אשלח את הטור של השבוע הבא. מסתבר שבניגוד להערכות מוקדמות, בהחלט אפשר למות כאן בשקט.
בזמן מותי המוקדם השתפרו דברים בחיי. פאולה ואני סוף סוף יחד.
מרקס אמר שהכיר את דוריס דיי עוד לפני שהייתה בתולה. גם אני הכרתי את פאולה עוד לפני שהייתה רצה. כשחושבים על זה היום זה נראה כמעט בלתי נתפס. הקשר שלה לריצה הוא כה עמוק עד שעולם בלעדיו הוא סביר בדיוק כמו ביבי בלי נתן אשל או אייל גולן בלי דוגמניות. אבל, בזמנו, בעבר האפילו לא כה רחוק, היא כלל לא רצה. לאחר שהתחילה לרוץ התברר שיש לה תכונה מופלאה. היא רצה באותה מהירות לכל מרחק. לא משנה אם זה 5,10, חצי מרתון או מרתון, הקצב הוא אותו קצב. והיות שאפילו במרחקים הקצרים היא איננה איטית, יוצא שהיא שייכת לספירות הגבוהות בריצות הארוכות. ובפרט יוצא שהיא הרבה יותר טובה ממני.
אפשר לקרוא לזה "תסמונת דניס". זה הבחור שהיה נשוי לאשת הברזל שאמנם לא רצה ולו מטר אחד אבל בכל זאת הייתה ראש ממשלת בריטניה. זהו המצב שבו אהבת חייך מאפילה עליך בתחום שגם אתה מחבב. אתה אוהב אותה ומפרגן לה בכל נימי נפשך אבל גם קצת מקנא.
אז החלטתי לנסות להיות כמוה. רצתי, רצתי ורצתי. אבל שם נתיבי ההצלחה שלנו נפרדו. בעוד שריצותיה שיפרו אותה, אלה שלי הפכו את הגיד אכילס שברגלי השמאלית למרכז הקרנת כאבים לכל סביבותיו. הריצות הפכו להיות סיוט. וכרגיל במקרים כאלה, הבנתי באיחור גדול מדי, שצריך להפסיק. הדרך היחידה להשתפר בעתיד היא להיות יותר גרוע עכשיו.
אבל, עוד לפני החלטת הפרישה, הייתה לי ריצת פרידה. פאולה התאמנה לקראת מרתון אירופי ואני הייתי שם איתה. המחשבה על עמידה מהצד ונפנוף מגבות הייתה קשה וכך הוחלט שמצבי מאפשר לי להצטרף אליה בחלק השני. זה היה אמור לספק את ההרגשה שאני לא רק קצת משתתף אלא גם קצת עוזר. המרתון היה מהזן המשוכלל. בעוד האנשים רצים אפשר היה לקרוא מעל דפי האינטרנט על קצבם. וכך התחלתי להזיע. לא בשל החום וגם לא בשל המאמץ. פאולה רצה בחצי הראשון בקצב שאולי לא היה בעייתי עבור רדקליף אבל בהחלט היה בסטנדרטים של ניובי-פרייזר. הבנתי שאני לא אצליח לעשות אפילו חצי בקצב הזה.
הצלחתי. אבל רק בשל העובדה שהיא האטה לא מעט בחצי השני. גם כך היא סיימה בתוצאה נהדרת. האביב עלז עמנו בשמחה ורון ולי יצא ללמוד שיעור בענווה. נראה לי שלכל אחד מגיעה פאולה אבל שלי שווה במיוחד.
קולין סמית הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]
הבלוג של קולין סמית- הדרך לאי שם
