הדרך לאי שם – אכילס והצב

נקלעתי למסיבה של שחיינים. המסיבה כללה אוכל, בריכה, קצת פעילות לילדים ומוזיקה לריקודים. זו האחרונה הורכבה בעיקר משירים שענו על לפחות שלושה מבין התנאים הבאים: 1. להיט ענק בשנות השבעים. 2. בשנות השמונים הוא הוצא מחוץ לחוק ולא נשמע ולו פעם אחת. 3. בשנות התשעים הופיע באיזה סרט שהיה להיט. 4. בשנות האלפיים הפך להיות חבר של קבע בכל קלאב מד ולא משנה אם זה בשאמוני או באנטליה. מי שמחפש דוגמאות יכול לחשוב על דונה סאמר, בוני אם וגלוריה גיינור. הכרישים הסתערו על ערימת הדיסקו בחדווה מרעננת ואני הסתכלתי עליהם וחשבתי על שחייה ושחיינים
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp


נקלעתי למסיבה של שחיינים. המסיבה כללה אוכל, בריכה, קצת פעילות לילדים ומוזיקה לריקודים. זו האחרונה הורכבה בעיקר משירים שענו על לפחות שלושה מבין התנאים הבאים: 1. להיט ענק בשנות השבעים. 2. בשנות השמונים הוא הוצא מחוץ לחוק ולא נשמע ולו פעם אחת. 3. בשנות התשעים הופיע באיזה סרט שהיה להיט. 4. בשנות האלפיים הפך להיות חבר של קבע בכל קלאב מד ולא משנה אם זה בשאמוני או באנטליה. מי שמחפש דוגמאות יכול לחשוב על דונה סאמר, בוני אם וגלוריה גיינור. הכרישים הסתערו על ערימת הדיסקו בחדווה מרעננת ואני הסתכלתי עליהם וחשבתי על שחייה ושחיינים

מאת:קולין סמית


הכרתי מספר אנשים שם אבל רובם העדיפו להסתחבק אחד עם השני וכך נותרתי יחסית זנוח. במבט מהצד, נראים השחיינים קצת אחרת מהרצים. יש בהם רמת גיוון גדולה יותר. הרצים, בדרך כלל, נוטים להיות שדופים. חלקם היו כך מלכתחילה ומצאו שהריצה טובה להם. אחרים השילו מעצמם קילוגרמים לאורך שנים של ריצה. יש מעט מאוד רצים כבדים. השחיינים מגוונים בהרבה. הם גם נראים לי שמחים יותר. יש משהו חמצמץ בקרב הרצים. יכול להיות שזה רק ריח הזיעה אבל יתכן גם שהאופי הנדרש על מנת לרוץ אלפי קיולמטרים מצביע גם רצון מסויים למרחק מאחרים. רצים גם מסתכלים כל הזמן על השעון. לפעמים כדי לדעת כמה ק"מ נותרו להם ולפעמים כדי לדעת כמה דקות שינה נשארו עד הקימה ב- 4:45. השחיינים שראיתי היו הרבה יותר רגועים. אולי המים משרים עליהם שלווה. תרפיה אקווטית.

מסתבר שאימוני מהירות יכולים להוביל אותך במהירות להשבתה. הפיזיותרפיסט אמר לי שעלי להפחית מאמצים. אחרת גיד האכילס שלי יגרום למאמצי הריצה שלי לסיים כמו טרויה. השחיינים המאושרים מסביבי גרמו לי לחשוב שוב על קצת שחייה ועל יחסי עימה.

יש לי היסטוריה בעייתית עם ענף הסיבולת הספציפי הזה. למדתי לשחות כשהייתי בכיתה א'. נשלחתי לקורס של עשרה שיעורים במתנ"ס השכונתי. לימדו לשחות חזה. הרגשתי שאני מתקדם לא רע. אבל, המציאות טפחה על פני. בסוף השיעור האחרון נשארתי, יחד עם יתר חברי הקבוצה, במים. לא עבר זמן רב וגיליתי שאני נמצא לבד שם, באמצע הבריכה ובלי יכולת ממשית להגיע אל היבשה. המצוקה שלי היתה מאוד בולטת, מספיק כדי למשוך את תשומת ליבו של המציל. הוא היה עסוק בלעשות רושם על נערה וממש לא התחשק לו לכבות את הסיגריה, להוריד חולצה, לנטוש הנערה ולשלות אותי מהמים. לא השארתי לו ברירה וכך מושפל ורטוב נכשלתי בקורס הראשון שלי בתחום.

שחיינים – מגוונים בהרבה
צילום: Hy crutchku


לקח לי שנים רבות להתאושש מהחוויה. רק כאשר הגעתי לאוניברסיטה מצאתי בעצמי את האומץ לחזור לבריכה כדי לשחות. אבל, גברים אמיתיים צריכים לשחות חתירה ולא חזה. "בני הנעורים חותרים בשניים" ולא שוחים חזה בשניים. לימדתי את עצמי את הסגנון. התוצאה החיובית היתה שהצלחתי לשחות חתירה. בצד השלילי אפשר לציין שככה זה נראה. בעוד שבריצה עניין הסגנון הוא בעיקרו אסתטי, בשחייה סגנון גרוע אומר התקדמות איטית. ואכן הייתי מאוד איטי. כיף לראות שחיינים שוחים היטב. הייתי מסתכל על דמויות מופת ומנסה לחקות אותן. זה ממש לא עזר. עדיין נשארתי החיה מעלת הקצף, מתנודדת מצד אל צד ובעיקר איטית כצב שהייתי.


כאשר חייתי זמן מה בארה"ב החלטתי לנצל את השהות במכה של השחייה לשיפור סגנון. מצאתי מורה פרטי, בוב. הוא היה איזה אלוף איזורי בסביבת מילווקי. הייתי הולך לבריכת הימק"א ובוב היה קורע לי את הצורה. אני לא זוכר אימונים קשים יותר מאלו שבוב העביר אותי. הבריכה שם היתה באורך 50 יארד. הסברתי לבוב שאני שוחה בבריכה אולימפית של 50 מטר. היה לו קצת קשה עם המטרים. הוא שאל בכמה ארוכה הבריכה שלי מזו שלו. הסברתי לו שבעשרה אחוז. עיניו אורו והוא הסביר שבמאה מטר ההבדל הוא רק 20 אחוז וזה לא עניין גדול. לאחר הפרשה הזו איבדתי קצת את האמון בבוב. בכל אופן, מהיר יותר לא נעשיתי.

גם בארץ לקחתי קורס לשיפור סגנון. זה כבר היה לא כל כך מזמן. הסבירו לי איך להיות רפוי. איך לזרום עם המים ולא נגדם. איך מאימוץ שניים שלושה עקרונות פשוטים אני אגיע אל נירוונת השחיה היעילה והטובה. שיכנעו אותי. יש לי ילדה. היא בת תשע. הזמנתי אותה לתחרות. הפסדתי.

לאחר ההפסד הבנתי שכנראה אסיים את חיי בלי לדעת לחתור כהלכה. יש כנראה סיפורים עצובים מזה בעולם. לכאורה, זה לא אמור למנוע ממני לקפוץ מדי פעם למים ולהפעיל את גופי בסביבה יותר ידידותית לשרירי הרגליים מאשר האספלט בפארק הירקון. אבל רק לכאורה. אני מעדיף להיות רץ בינוני ולא שחיין גרוע. רץ בינוני הוא משהו שכמעט לא שמים אליו. שחיין גרוע הוא משהו פתטי. נשארה רק שאלת המוזיקה. האם אני אמיץ מספיק לשים את "דדי קול" על הנגן שלי?



קולין סמיתקולין סמית- הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"לא משנה כמה איטי אתה, אתה עדיין עוקף את כל אלה שעל הספה", אנונימי


מזג אוויר ותחזית ים

ערוץ הוידאו של שוונג