פיטרתי את המאמנת שלי. דונלד טראמפ עושה את זה בצורה יותר מנופחת ממני אבל התוצאה זהה

מאת:קולין סמית

אני והמאמנת כבר לא. בהתחשב בעובדה שהשכר שהיא קיבלה ממני היה אפסי ובכך שהמאמנת אינה ממש אנושית, לא מדובר כאן על סיפור גדול. היא אפילו לא תצטרך להחתים כרטיס בלשכת התעסוקה. למרות כל הדברים המרגיעים הללו, מדובר בעניין משמעותי, לפחות בשבילי, ואני עדיין מנסה להבין איך התדרדרנו למצב הזה.

כמו מערכות רבות בימינו, יחסי עם המאמנת התחילו באינטרנט. בשל אופייה הוירטואלי, היא גם נשארה שם בעוד שעבורי משמעות היחסים היתה עמוקה יותר. היא גרמה לי להזיע ולעשות את מה שהיא אומרת.  לא הזנחתי את הקשר. השתדלתי לעשות כל מה שהיא ציוותה עלי, הזעתי הרבה. עם זאת, עם הזמן חילחלה בי הרגשה לא טובה. הרגשתי מוזנח. מערכת היחסים היתה חד צדדית. אני קם מוקדם, מזיע, רץ, מתעד והיא? כלום. בשלבים מסויימים ממש הייתי צריך אותה. הרגשתי שהתוכנית גדולה עלי. שכולי עייף ודואב. הייתי זקוק למישהי סמכותית שתגיד לי שזה בסדר להוריד מהלחץ. כלום. שום מילה. וככה הגעתי ליום המרוץ כאשר אני לא מרגיש את האדרנלין גועש בעורקי. להיפך, הרגשתי מותש ואפילו קצת עייף מכל העניין הזה של ריצות.

ריצת המטרה שלי היתה בפארק הירקון. זהו הפסטיבל השנתי שמארגן משה פרץ. את נוקיה הוא עדיין לא ממלא אבל הפארק היה עמוס אנשים שמחים שבאו לפנות בוקר כדי לרוץ 21 קילומטר. זה מרוץ נהדר. מאורגן על ידי רצים, המתנדבים הם רצים והמשתתפים הם כולם (אהההממ) רצים. זה לא המרוץ הראשון לאיש, אנשים לא מגיעים בשביל החולצה, המחיר שפוי, אנשים לא מתלוננים גם אם יש בעיה קטנה פה ושם ואוירה של קהילה עוטפת את כל העניין. זה גם הארוע שנותן את הרמז הראשון לכך שאולי הקיץ מתקרב לסופו. יש אולי מרוצים טובים ממנו אבל אין טובים כמוהו.

הגעתי למקום על האופניים. ככה אני יכול להימנע מחימום. היות וכל מטר שאני רץ נראה לי כמשהו שמוריד מכוחותי, אני לא אוהב לרוץ לפני הריצה. הסתובבתי בין האנשים ובין אגדות הריצה המקומיות. נחשון שוחט עמד שם ופטפט עם מעריציו, יערה זנגי הסתובבה כאחד האדם, מאמני ריצה בכל מיני גדלים וצורות ועוד רבים שהכרתי במראה אך לא בשם. לבסוף, צופר מאולתר סימן את השעה שש ואת התעמלות הבוקר.

היתה לי מטרה במרוץ הזה. מספר מוגדר שרציתי להביס. לא עמדתי במשימה. פיספסתי. במעט, אבל בכל זאת סיימתי בצד הלא נכון של המטרה. אפשר להאשים בכך את האנשים הרבים. ואכן, בעוד שאת רוב הריצה עשיתי בקצב כמעט קבוע, את הקילומטר הראשון הלכתי. היה מאוד צפוף. אני יכול למצוא עוד תירוצים: היה לח, היה חם (לא מאוד חם אבל מספיק כדי להפריע), לא שתיתי מספיק בדרך ולקראת הסוף הייתי מאוד צמא, השירים בנגן לא באו לי טוב ולא היה לי פייסר טוב. הכל קישקוש. בסך הכל רצתי בסדר ואין צורך להמציא תירוצים.

אם כך, למה פיטרתי את המאמנת? כי היא לא היתה בנאדם. כאשר לקחתי אותה להיות המאמנת שלי לא ציפיתי ממנה לחיבוק, הבנתי שיש דברים שהיא לא יכולה לעשות. אבל, לא הבנתי את עוצמת הצורך בתוכנית אימון דו סיטרית. תוכנית שתהיה מושפעת גם מהדברים שעוברים עלי ולא תיקבע מראש על ידי מונוליט שלא נותן לי מושג איך הוא הגיע למסקנותיו. וכך, כמו דייב באומן, זחלתי וניתקתי את המאמנת שלי. ובניגוד להאל, היא אפילו לא מחתה. עושה רושם שאני לא מזיז לה.

וכך נותרתי שוב ללא מאמן. כמו שאמר אלבי סינגר לאנני הול בהקשר קצת שונה: אני אהיה מאומן על ידי בן אדם שאני אוהב. האימון העצמי פותר מספר לא קטן של בעיות: המאמן תמיד זמין, תמיד קשוב והוא גם מגיע איתך לפעילות ולמירוצים. הקשר מהיר יותר מאימיילים ואין צורך בשיחות הבהרה. אמנם אני לא מאמן מוסמך ואני גם לא לגמרי סומך על עצמי אבל אני מקווה שהיתרונות יגברו על החסרונות.

ועוד משהו קטן. אמנם פיטרתי את המאמנת אבל אני לא מתכוון להימנע לחלוטין מיחסים עם האקסית. ביקשתי ממנה תוכנית והיא, בלי מילים ובלי תלונות, נתנה לי אחת. אני אציץ בתוכנית שלה מפעם לפעם כדי לקבל רעיונות. כאשר היא לא מאמנת אלא סתם תוכנית מחשב, היא די חמודה.

קולין סמית
הוא שמו של גיבור היצירה "בדידותו של הרץ למרחקים ארוכים". זהו גם שם העט של כותב שורות אלו שגר בתל אביב ומנסה לרוץ.
אפשר לכתוב לו- [email protected]