מעט מאוד ספורטאים ישראלים מתחרים בדרגים המקצוענים הבכירים של הספורט העולמי. בדבוקה הבכירה של ענף האופניים ישנם מספר רוכבים כמעט זהה למספר השחקנים בליגת הכדורסל הטובה בעולם (NBA). בפרמייר ליג (ליגת הכדורגל הבכירה באנגליה) רשומים כ- 500 שחקנים. . כיום יש 492 רוכבי אופניים בדרג ה"פרו-טור" (הדרג הבכיר של האופניים) ומספר דומה בדרג השני. ההבדל בין האופניים לכדורגל הוא בשכיחות שבה רוכב מהדרג השלישי יעמוד על קו זינוק לצד רוכבי הדרג הבכיר. בעבר רק שני ישראלים קיבלו חוזים מקצוענים בקבוצות אופניים מהדרג הבכיר. יהודה גרשוני בתחילת שנות התשעים ושני בלוך בתחילת העשור הקודם. אלוף ישראל באופני כביש, ניב ליבנר, החל לרכב כילד תחת הדרכתו של נמרוד דובינסקי במועדון "רוכבי תל אביב- רוזן ומינץ". בתחילת העונה הזו הגיע עד לדרג המקצועני השלישי בעולם. היום, 22 במרץ 2011, הוא יזנק למרוץ הקטעים "סטמינה קופי א בארטלי" כהמשך למרוצים בהם כבר זינק לצד רוכבים מהדרג הבכיר ביותר. בבלוג החדש שלו בשוונג הוא יביא את הצד שלו
מאת:ניב ליבנר, הקדמה: יאיר בן עמי
אני מוצא את עצמי כותב, מוחק, משכתב, מתאכזב כבר מעשרות משפטי פתיחה. התחלות מעולם לא היו הצד החזק שלי, ובדרך כלל אני צריך כמה דקות להכנס לעניינים. אבל הפעם, החלטתי שאתחיל דווקא ממרכז העניינים.
בשבוע שעבר, התכנסו כל רוכבי קבוצת "אמורה א וויטה"(AMORE E VITA) בה אני רוכב העונה, למחנה האימונים הראשון של הקבוצה. טוב, כמעט כולם, קולקס, המקסיקני קיבל שחרור ונשאר בבית במקסיקו הרחוקה. למעשה הייתה זאת הפעם הראשונה שכל רוכבי הקבוצה היו מרוכזים באותו המקום והפעם הראשונה בה התאמנו כולנו יחד.
לכולם היה ברור מה מטרת המחנה. בחירת שמונת הרוכבים שנמצאים בכושר הטוב ביותר, על מנת להרכיב את הקבוצה האיכותית ביותר שאנחנו יכולים לקראת מרוץ "סטמינה קופי א בארטלי" ( Settimana Coppi E Bartali ) שיתקיים בין ה 22-26.
מדובר במרוץ ותיק וחשוב, המצדיע לשניים מגדולי הרוכבים האיטלקים של כל הזמנים. ברשימת המתחרים אנחנו צפויים למצוא את הטובים שברוכבים האיטלקים, ואף אחד מבין 13 הרוכבים שהתאספו למחנה לא התכוון לוותר על המקום שלו במרוץ הזה. שם כולם רוצים להיות. למחנה הגעתי מלווה בחששות.
כמו לכל המקצוענים גם האופניים של ליבנר מסומנות אישית
השבוע שקדם למחנה היה עמוס כולו באימונים עצימים איכותיים, מתישים וכל רוכבי הקבוצה הגיעו אחרי מנוחה טובה. אולי המאמן שלי ריק ואני היינו צריכים להירגע יותר? בערב הראשון בשיחת ההכנה מנהל הקבוצה הבהיר, למקרה שמישהו לא הבין עדיין, שכולנו כאן כדי להיבחן ושום דבר אינו ברור מאליו. הוא הכין אותנו לכך שהמחנה יהיה קשה כמו מרוץ שלבים ובכל יום נצטרך להוכיח את עצמנו מחדש.
מכוון וחלק מהרוכבים קיבלו את אופני הקבוצה רק במחנה, יום האימונים הראשון, הוקדש להתאקלמות לאופניים החדשות ורכיבה מישורית בקצב סביר. בסה"כ רכבנו כ 4 שעות ללא שום קטעים עצימים במיוחד. למחרת, היה היום החשוב של המחנה, כולל המבחן הגדול שלנו.
6.1 ק"מ עליה (6095 מטרים לעקשנים) וקצת מעל 500 מטרים של טיפוס אנכי (הפעם העקשנים ניצחו. אין לי נתון מדויק). פחות או יותר כמו נס הרים (ושליש בגשם). שלוש פעמים. הגענו לעליה בפעם הראשונה אחרי כמעט שעתיים של רכיבה ונכנסנו אליה כולנו יחד כשמנהל הקבוצה לוקח זמנים.
פיליפ, הרוכב הגרמני של הקבוצה, ישר השתלט על ההובלה והכתיב קצב שהבהיר בדיוק מה יחסי הכוחות. אני נמצא כ- 10% מעל ליכולות שלי, נאבק ככל שאני יכול כדי לשמור על הגלגל שלפני. אני הרוכב הרביעי והרוכב שלפני מתפרק.
ראשון מימין לפני זינוק למרוץ
צילום: Team Amore&Vita
נשארנו רק חמישה והגענו כבר לאמצע העלייה. הקצב גבוה ואני לא יכול להחזיק אותו. לעזאזל, הכביש לא מתיישר בקרוב? אני לוחץ על כפתור ה EJECT וממשיך להתגלגל לכיוון הפסגה, לבדי. הרביעייה נעלמת בערפל ואני הרוס לחלוטין, מפדל ריבועים ולא ברור לי איך אני הולך להגיע למעלה.
רכבתי חזק מידי מעל המגבלות שלי, לאורך יותר מידי זמן. בצורה מפתיעה הצלחתי לשמור על המיקום שלי. סיימתי חמישי מהקבוצה, למרות שאת החצי השני של העלייה רכבתי במהירות מביישת. את העלייה השלמתי בקצת פחות מ- 21 דקות כשפיליפ עצר את השעון אחרי 18:10.
מהפסגה ירדנו לכיוון השני, הקפנו את ההר וחזרנו חזרה לאותה נקודת התחלה. הפעם פיליפ היה כדקה לפנינו בתחילת העלייה וזה שהוא לא הנכנס איתנו לעלייה אפשר לי לקחת את היוזמה וההובלה. אני מושך בקצב גבוה, כמה אחוזים מעל הסף. אני מרגיש טוב ומתפתה למשוך את הגבולות.
כעבור כמה דקות אני תופס את פיליפ, כשכמה רוכבים עוד יושבים בגלגלים שלי. ולדימיר "בילי" בילקה, שרכב בעברו עבור דיסקאברי צ'אנל (נשמע מוכר?) מתקיף, פותח כ 50 מטרים של פער ושומר על פער קבוע לפנינו. פיליפ נשאר איתי, כמו גם קריסטיאן הנורבגי, פטריק השוודי, וקוגוט האוקראני. העלייה הזאת… זאת ההזדמנות שלי ואני לא הולך לוותר עליה.
שומר על סל"ד גבוה ומחליט להעלות להילוך קשה יותר. קריסטיאן מתקשה, אני שומע את זה ואני ישר מגביר עוד. גם פטריק נושר. קילומטר אחרון וגם קוגוט נשבר. חצי ק"מ לפסגה ופיליפ מעלה קצב ומשאיר אותי מאחור. פיליפ מגיע לאמצע הדרך ביני לבין בילי, וככה הגענו לפסגה.
הפעם עצרתי את השעון אחרי 19:21 דקות. אני מרוצה מהשיפור ואני רואה שגם מנהל הקבוצה מרוצה. אני מציץ ב SRM, לראות את הנתונים ושמח לראות שטיפסתי את העלייה בהספק הגבוה ביותר מעשרה אחוזים מהשיא הקודם שקבעתי העונה. האימונים משתלמים, אבל אני כבר עייף.
בעליה השלישית, היה זה בילי שהתחיל כמה דקות מקדימה ולא ראינו אותו בכלל. גם פיליפ כבר היה עייף ולא הכתיב את הקצב אלא רק נשאר עם הקבוצה. אני נשרתי מהחמישה הראשונים בערך 2 ק"מ לפסגה ונשארתי כ- 20 שניות אחריהם עד לפסגה.
הפעם תזמנתי 20:20 דקות. לא טוב במיוחד, אבל לא נורא. בסה"כ, קבעתי את הזמן השלישי הכי טוב בקבוצה, מה שהעלה את הביטחון העצמי שלי. מהפסגה התגלגלנו חזרה למלון והשלמנו 190 ק"מ ב- 6 שעות מתישות. את היום השלישי, הקדשנו לאימון מהיר, עם כמה קטעי נג"ש קבוצתיים. היום עבר חלק ולמעט הנג"שים הקבוצתיים לא היו שום אטרקציות מיוחדות.
שמונה נבחרים למרוצים ברמה הזו וליבנר (שלישי משמאל) רוצה להיות בניהם
צילום: Team Amore&Vita
בערב היום השלישי בשיחה עם מנהל הקבוצה הובהר לנו ששישה מתוך שמונת המקומות כבר ברורים, והשניים הנותרים יבחרו מבין ארבעה מועמדים. אני הייתי אחד מהמועמדים, למרות הזמן שקבעתי בעליה. ביום הרביעי, המסלול תוכנן להתפרס על משך 5 שעות ובמהלכן 2 עליות מדורגות.
אחת קצרה מאוד יחסית (כ- 3 ק"מ) ואחת ארוכה יחסית (כ- 9.5 ק"מ, 710 מטרים של טיפוס אנכי) והובהר לנו שהם מצפים לראות קרבות בשתי העליות. בלי משחקים. את העלייה הראשונה (והקצרה מבין השתיים) אני מכיר מעולה. כמעט כל אימון אני מטפס דרכה. הכתבתי את הקצב מההתחלה ומהר מאוד נשארתי עם בשרן הנורבגי, להלן "מועמד מס' 2".
מס' 2 התקיף לקראת הק"מ האחרון, מה שגרר התקפה נוספת שלי. התחלתי לפתוח עליו פער ולפסגה הגעתי כמה שניות לפניו. חזרנו אל הדבוקה והתגלגלנו לכיוון העלייה השנייה. גם אותה אני מכיר ואותה אני אוהב פחות. כ- 2 ק"מ אחרי תחילת העלייה פיליפ המריא שוב, אבל הפעם דלק אחריו קוגוט ( מועמד מס' 3).
החלטתי לא להתפתות לעניינים מפוקפקים והמשכתי בקצב שלי. גם כריסטיאן ופטריק עברו אותי ונשארתי עם מועמד מס 2, בשרן. כמה ק"מ מאוחר יותר חברנו חזרה לכריסטיאן ופטריק ויחד איתם תפסנו את פיליפ ומועמד מס 3. כל פעם מישהו התפרק ומישהו חזר, מישהו התקיף ונתפס.
לקראת הסוף נשארתי רק עם פיליפ, כריסטיאן ופטריק. שלושה ממחזיקי שרשרת החסינות. כחצי ק"מ לסיום התפרקתי מהם ונשארתי כל כך מותש, שמועמדים 2+3 עברו אותי והגעתי כ- 20 שניות אחריהם, מפורק לחלוטין.
במהלך הרכיבה השמש החלה להתגלות, לראשונה זה כמה ימים ולכן מיהרנו חזרה למלון, שם חיכה לנו צלם מקצועי, שצילם את כל התמונות של הקבוצה (יחד וכל רוכב לחוד) לאתר, פוסטרים, גלויות, והשד יודע מה. למרות השמש שנגלתה, עדיין היה קריר, והצילומים היו בבגדים קצרים. עכשיו הבנתי כמה קשים הם חיי הדוגמניות….
בדרך חזרה מהצילומים פנה אלי מנהל הקבוצה וביקש שאעלה על בגדי רכיבה, כי השמינייה של המרוץ הולכת לנסות את אופני הנג"ש. אני נזהר לא להתרגש ולשמוח מוקדם מידי ואני מוודא שזאת רק השמינייה ושאני באמת מתחרה. יצאנו לשעה נוספת, על אופני הנג"ש של הקבוצה. כל אחד כיוון את הפוזיציה שלו ועשינו עוד קצת תרגולי נג"ש יחד. סה"כ, במהלך ארבעת ימי המחנה, בילינו 20 שעות על האוכף ועכשיו, ההכנות האחרונות לקראת ה"קופי א בארטלי.
ניב ליבנר– אלוף ישראל במרוץ אופני כביש, רוכב שנה ראשונה כמקצוען בקבוצת אמורה א וויטה האיטלקית מהדרג השלישי.
