כשנרשמתי לתחרות איש הברזל בהמבורג, ידעתי שיהיה לי קשה. ידעתי שיהיו רגעים של שבירה, של ספק, של התמודדות עם עייפות, עם חוסר נוחות וכאבים, הרי "לא באנו ליהנות" זה משפט מוכר של אנשי ברזל. אבל לא דמיינתי שהרגע הזה יגיע כבר בתחילת הרכיבה, בקילומטר ה-37, עם שבר בעצם הבריח, כאבים חדים, ותחושת חוסר אונים מול חלום שנשבר, תרתי משמע…
התרגשות וקו זינוק
אחזור להתחלה, לזמן בו חשבתי שהדבר הכי גרוע שיכול לקרות לך בתחרות זה פנצ'ר בגלגל… השבוע שלפני היה מלא ציפייה והתרגשות. איש ברזל ראשון בחו"ל, שנה של אימונים והכנה, הכל מתנקז לקראת הרגע הזה. קשה להירדם בלילות שלפני מהלחץ. שחיית ניסיון באגם, ממקמים את האופניים ב-T1, את השקיות עם הציוד לחילופים. זהו, אני מוכן!
לכתבות נוספות בנושא:
גיל הוא רק מספר: הטריאתלט היפני השלים חצי איש ברזל בגיל 92
מהישראמן לפולין: מרסל בולבאט ניצח בצ'אלנג' גדנסק עם שיא מסלול חדש
בבוקר טיל נפל סמוך לביתו, בערב הוא עשה היסטוריה: היום המרגש של שחר שגיב
יום התחרות הגיע. ההתחלה של התחרות עצמה הייתה קצת לחוצה, מכת גשם בבוקר גרמה לדחייה של הזינוק בשעה וההכנות שלפני קצת השתבשו. אבל הנה הזינוק ואני בתוך המים, הרגע שדמיינתי במשך שנה – אני מתחרה באיש ברזל! צפיפות, מרפקים, בעיטות בראש – מכונת כביסה אנושית. השחייה הרגישה ארוכה ואיטית, אבל אני מסיים ויוצא מהמים מבסוט, החלק שאני פחות אוהב כבר מאחוריי.
אתר התחרות בהמבורג | צילום: טל גלבוע
יוצא לרכיבה. מזג אוויר טוב. אחרי שעה בערך אני מתחיל להיכנס לקצב לפי התוכנית. אבל כאן הכל משתבש ומתחילה התחרות האמיתית שלי…
שבריר שנייה של חוסר ריכוז
כשאני מגיע לקראת תחנת ההזנה השנייה, אני במהירות יחסית גבוהה, זורק את הבקבוק הריק לעבר אזור האשפה – תנועה חפוזה וטפשית שגורמת לאיבוד שיווי משקל ברגע קריטי. בדיוק באותו מקום יש המון אריזות ג'לים ריקות על הכביש, והגלגל מחליק עליהן. לאאאאאא!!! תוך חצי שנייה, אני פוגש את האספלט בעוצמה. צד שמאל של הגוף סופג את הנפילה, הכתף חוטפת מכה חדה וקשה, וגם הצלעות, הירך והקסדה.
אחרי דקה-שתיים של שוק מוחלט, אני מנסה לקום מהכביש, מרגיש כאב איום וחד משמעי בכתף, אין ספק שמשהו לא תקין. אני עומד שם, מתוסכל ברמות, כועס על עצמי, המום… שנה של השקעה, של אינסוף אימונים בכל מזג אוויר, ערימות של כסף שהלכו לטובת חלום אחד גדול – וככה זה ייגמר? אני לא מסוגל להכיל את התסריט הזה שנכפה עלי. ולמרות שהדבר ההגיוני היה להמתין שם לפינוי רפואי, זה לא מה שאני עושה.
מתוך הדחקה מוחלטת של הסיטואציה, אולי בגלל האדרנלין ובלי לחשוב יותר מדי קדימה, עליתי חזרה על האופניים. אולי יהיה רופא בהמשך, אולי רק זזה לי הכתף מהמקום אני אומר לעצמי. עושה הערכת מצב: היד כואבת בטירוף על הכידון, על סף הבלתי נסבל. אחרי כמה דקות מנסה לשנות לתנוחת נג"ש ולהפתעתי, כשאני נשען על האירובר הכאב נוכח אבל סביר, אולי בכל זאת אפשר לרכוב איכשהו… ההכרה במצב החדש נוחתת מהר. העלילה השתנתה לחלוטין, ממרדף אחרי תוצאה של סאב 11, אני עכשיו במלחמת הישרדות.
טל גלבוע בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
הרכיבה הופכת לסיוט מתמשך. כל שינוי תנוחה עולה בכאב קיצוני, קיללתי כל פנייה במסלול שאילצה אותי לעבור מאחיזה באירובר לכידון. כל קטע כביש משובש הרעיד את האופניים והעצים את הכאב…
התזונה הייתה החלק הכי קשה. לא סמכתי על יד שמאל הפגועה שתצליח לאחוז בכידון לבדה, אז עשיתי איתה את כל הפעולות המתבקשות: להוציא חטיפים מהכיסים האחוריים, להרים את הבקבוק לגובה שמאפשר לגימה ולהחזיר את הבקבוק למקום. כל תנועה כזאת גררה גלים של כאב שנדרשו לי דקות להתאושש מהם. הייתי במאבק במשך שעות להכריח את עצמי לאכול ולשתות בצורה מינימלית, למרות הכאב, כדי להשאיר לעצמי סיכוי לסיים את התחרות.
הקולות בראש חוגגים: תעצור בצד ותפרוש, למה אתה סובל? הרי גם לבן אדם בריא במאה אחוז איש ברזל זה על קצה גבול היכולת, אז מה אתה חושב לעצמך לנסות לעשות את זה עם כתף מרוסקת? יש לך לפחות עוד 4 שעות רכיבה ואז מרתון. אין לך סיכוי… מצד שני, הקולות האחרים שמתעקשים ואומרים, נכון לעכשיו אתה מסוגל להמשיך, אז תמשיך!
התעסקות במדדים הייתה הדרך לברוח מהכאב ומהמחשבות. אני רואה שאני מתקשה לדחוף מעבר ל-180 וואט, כ-20-10 אחוז פחות מהיכולת הרגילה שלי. אבל זה מה שאני מסוגל לתת עכשיו. עוד נחזור לזה בהמשך.
שטח ההחלפה בהמבורג | צילום: טל גלבוע
הקילומטרים עוברים, ואני כבר בסיבוב השני אחרי 100 ק"מ של רכיבה. כואב, קשה, אבל ברור לי שאת הרכיבה הזאת אפשרי לסיים. אחרי עוד שעה, אני מתחיל להתרגל לכאב, הגוף משתחרר, מצליח לייצר לפרקים וואטים יותר גבוהים, אני זוכר שהיו לי כמה דקות שאפילו הצלחתי ליהנות מהרכיבה המהירה ומהנוף.
איך רצים עכשיו מרתון?
180 קילומטר של קטע הרכיבה עברו. המציאות מכה בי שוב בעוצמה. מגיע לאזור ההחלפה ופתאום מזג האוויר הופך למטורף – גשם זלעפות ורוחות. הכל מוצף. הכתף צורחת עליי מכאבים ואני בקושי מצליח לשים את האופניים במקום. מוצא את עצמי מדדה באיטיות לאזור ההחלפה בתוך שלולית ענק, כולי רטוב וכואב וגם מתחיל להיות לי ממש קר, מה עוד יקרה בתחרות הזו?!
מוצא את השקית של הריצה, בקושי מצליח לשרוך את הנעליים. מנסה ללבוש חולצה, פעולה פשוטה לכאורה שגובה ממני כרגע זמן רב וצעקות מכאב. קולט שאנשים מהקהל מסתכלים עליי מוזר, לא מבינים מה הסיפור שלי ולמה אני צורח… מעולם לא הייתי בנקודת שפל כ"כ קיצונית של כאב ושל עייפות מנטלית. אני בקושי מצליח ללכת, איך לעזאזל אני מרים את עצמי לעשות עכשיו מרתון? מצד שני, אני אומר לעצמי, סבלת עד עכשיו כל כך כדי להפסיק פה? אין סיכוי, צא לריצה ונראה איך יהיה.
בקילומטרים הראשונים הכתף כואבת מאוד כמובן, הירך מצטרפת ומזכירה עם כל דריכה על הרגל שגם היא חטפה חזק בתאונה, בנוסף אני מתחיל להרגיש עייפות קיצונית שלא הרגשתי מימיי, הרבה מעבר למה שציפיתי בשלב הזה התחרות. קצב הריצה איטי מאד, ואני לא רואה איך הסיפור הזה ייגמר בטוב.
טל גלבוע בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
ממשיך לרוץ, נזכר בתקופת האימונים שרצתי עם סדק בצלע, שם למדתי כבר שכאב, במיוחד אם הוא מונוטוני, הוא בסוף חוסר נוחות קיצוני שאחרי זמן מה המוח מצליח להתרגל אליו. מסיים סיבוב ראשון מתוך ארבעה, הגשם נפסק, לשמחתי הגוף משתחרר ומוצא קצב, העייפות הקיצונית מתפוגגת קצת, הכאב בכתף חוזר להיות נסבל, כנראה שבאמת כל דבר בסוף עובר…
במהלך כל הריצה אני חושב רק על להגיע לתחנת ההזנה הבאה, עובר להליכה בכל תחנה, לוקח כל דבר שמציעים לי. מים, קולה, ג'לים ומלח, כדי לנסות לפצות על מה שלא אכלתי ברכיבה, ובעיקר כדי לאסוף את עצמי קצת ולאגור כוחות להמשך. עוד סיבוב עובר, הספק מתחלף באמונה שגוברת עם כל צעד. אחרי יותר משעתיים לתוך הריצה אני כבר יודע – אני הולך לסיים את זה.
מגיע לשער הסיום, סיימתי אפילו בזמן סביר פלוס מבחינתי לאיש ברזל ראשון, 11:19:24 שעות, מי היה מאמין? קשה לתאר איזו הרגשה מתוקה זאת לסיים את התחרות, מצלצל בפעמון, עדיין לא קולט שהסרט הזה מסתיים בטוב ושהצלחתי להגיע עד לכאן, הרי רוב שעות התחרות התסריט הזה היה נראה לי דמיוני לחלוטין. חושב על הסלוגן של איירונמן "Anything is possible" אולי יש בזה משהו.
המדליה של טל גלבוע בהמבורג | צילום: פרטי
בתמונת הסיום לא הרמתי ידיים גבוה לשמיים כמו שתכננתי. רק יד ימין. יד שמאל הפצועה כבר לא תפקדה בכלל… דקה לאחר מכן אני ניגש לאוהל הרפואי שסמוך לקו הסיום. מבטי הצוות הרפואי חד משמעיים – המצב גרוע משחשבתי, תוך כמה דקות נוספות אני כבר מורדם עם מורפיום באמבולנס, בדרך לבית החולים, שם מזהים שבר חמור בעצם הבריח.
מחשבות שאחרי
עכשיו אני בארץ, עם חתיכת טיטניום בכתף. מתאושש מהניתוח ומנסה לעבד את החוויה שעברתי. אני מוצא שיותר מהכל, מעניינת אותי התובנה שהתחזקה אצלי על מערכת היחסים בין הגוף לבין מה שמתחולל לנו בתוך הראש ועל מה באמת קובע את הגבולות שלנו במאמץ פיזי.
מזכרת לכל החיים בכתף | צילום: פרטי
מצד אחד, סיימתי איש ברזל ראשון, ואת רובו עשיתי עם כתף שבורה, הישג שגם בדיעבד נראה לי דמיוני ולימד אותי שאין כמעט גבול למה שכח הרצון מסוגל לכפות על הגוף (או כוחו של הטירוף והטמטום אם שואלים את אשתי). אבל מצד שני, מרתקת אותי העובדה שבמשך שעות במהלך הרכיבה ובריצה שאחרי הפציעה, הצלחתי לייצר מאמץ של בערך 20-10 אחוז פחות ממה שאני רגיל, למרות שהרגשתי שנתתי את כל כולי. למה הייתי 30 וואט בערך פחות ברכיבה ורצתי בקצב של 20 שניות פחות מקצב היעד שלי במרתון? מה המנגנון שגרם למגבלה הזו?
ישנן מספר תיאוריות בנושא הגבולות על המאמץ הפיזי. אני לא מומחה, אבל בגדול הן מתחלקות לגישה פיזיולוגית שבה נטען שהגוף עוצר בגלל סיבות ביו-מכניות, בגלל עייפות שרירית (חומצה לקטית) או ירידה באספקת חמצן (לב, ריאה). התאוריות האחרות טוענות שהסיבה היא מנטלית/נוירולוגית, הגוף יכול להמשיך אבל המוח הוא זה שמגביל או מווסת את המאמץ הפיזי כמנגנון הגנה.
מהניסיון הדי ייחודי שעברתי, אני משוכנע שהגישה המנטלית היא הנכונה יותר. הרי אם ניקח את הגישה הפיזיולוגית, זה לא מסתדר. המאמן שלי דן (the GOAT) אלתרמן, הכין אותי בצורה מושלמת והגעתי לתחרות בכושר גבוה. פציעה לא השפיעה על הרגליים, הלב, הריאות – המערכות הפיזיולוגיות שמעורבות בריצה וברכיבה. לכן לפי גישה זו, תאורטית הייתי מסוגל לרכב או לרוץ פחות או יותר בקצבים הרגילים שלי.
הגישה המנטלית מנצחת כאן, הכאבים והסטרס כתוצאה מהפציעה שעברתי גבו מחיר מנטלי גבוה, המוח הוא זה שבחישוב מתוחכם ייצר לי מגבלות חדשות על המאמץ הפיזי המקסימלי שיכולתי להפיק.
טל גלבוע בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
ישנו דימוי נפוץ בעולם הסיבולת, שמתאר את המאמץ שהגוף יכול לשאת כקופסת גפרורים. כשאתה רוכב או רץ בעצימות גבוהה מתחילים "להישרף גפרורים" וכשהם נגמרים אתה נתקל ב"קיר", הגוף מגיע לאפיסת כוחות ואין לך ברירה אלא להאט או לעצור. בדרך כלל הכוונה למערכת הפיזיולוגית, שהמטרה היא להזהיר מלהגיע למצב של שימוש בכל מאגר הגליקוגן בגוף או לייצור כמות גדולה מדי של חומצת חלב בשרירים.
החוויה שלי גרמה לי להבין שגם העומס המנטלי ניתן לדימוי של קופסת גפרורים כזו. אצלי, הקופסה הזאת החלה להתרוקן בקצב מהיר מהרגע של הפציעה. כל ההתמודדות עם הכאב, הסטרס, עם הרגשות השליליים של חוסר התקווה והתסכול (והיו הרבה כאלה) שרפו עוד ועוד גפרורים. הקופסה הזו, שמתרוקנת בלאו הכי בתחרות מפרכת כמו איש ברזל עקב המאמץ המנטלי העצום הכרוך בה, פשוט התקרבה לתחתית מוקדם יותר. ולכן גם באופניים ובעיקר בריצת המרתון, לא נשארו לי רזרבות של "גפרורים מנטליים", לצורך ההתמודדות הנדרשת כדי למקסם את יכולות הגוף, ולדחוף אותו לרוץ בקצב היעד.
באופן כללי, אני חושב שיש נטייה להפריז בערך הגוף מול הראש בספורט סיבולת, וזאת בגלל העובדה הפשוטה שניתן למדוד את המאמץ הפיזיולוגי ע"י מד דופק או וואטים, ועל המדדים האלה בנויות תוכניות האימונים שלנו. ישנו מדד למאמץ מנטלי (RPE – rate of perceived exertion) אבל עוד לא המציאו בגרמין חיישן שמודד אותו במוח.
טל גלבוע אחרי המבורג | צילום: פרטי
עם זאת, העובדה שאי אפשר למדוד את המאמץ המנטלי לא אומרת שהוא לא זה שקובע. בכל אימון או תחרות שאנחנו דוחפים את עצמנו לקצה, כשאנחנו מרגישים שאי אפשר עוד, החסם הזה על היכולות שלנו הוא לדעתי קודם כל מנטלי, הרבה לפני שהוא פיזי, המוח הוא זה ששם לנו גבולות ולא הגוף.
מה אני לוקח איתי מכל זה הלאה? קודם כל, את הידיעה שהחוסן המנטלי הוא לא נתון קבוע, הוא מתנהג יותר כמו שריר. ככל שנאתגר את עצמנו יותר ונצלח רגעי משבר, החוסן המנטלי שלנו יתחזק ויגדל. נהייה יותר מוכנים לאתגר הבא ונצליח לעשות דברים שהיו בלתי אפשריים מבחינתנו בעבר.
הדרך לאיירונמן המבורג הייתה רצופה במחסומים שנשברו, חצי איש בצ'אלנג' ישראמן, אימוני רכיבה של מעל חמש שעות ועוד, שכל אחד מהם הוסיף עוד שכבות של חוסן מנטלי וביטחון עצמי שבזכותן סיימתי את התחרות. וזה הפרדוקס המעניין: אותו מוח שמציב לנו גבולות, הוא גם זה שמאפשר לנו, עם מספיק אמונה, התמדה ונחישות, לעקוף אותן. לסיכום, אולי היא לא סתם הקלישאה הכי שחוקה שקיימת, כנראה שהיא גם נכונה – הכל בראש!
טל גלבוע עם החברים לאימונים בהמבורג | צילום: פרטי
תודות
אי אפשר לסיים בלי להודות לדן אלתרמן על הדחיפה וההכוונה המדויקת, לדן קוני ולקבוצת 4Fitness שקיבלו אותנו בחום במשלחת להמבורג, לחבריי לאימונים שרון ורועי שטיפלו בי אחרי הפציעה במסירות, וכמובן למשפחה שלי, גלית יובל ומאיה – על ההקרבה והתמיכה בדרך להגשמת החלום.
הבהרה: הטור מבוסס על חוויותיו האישיות של הכותב ואינו מהווה המלצה רפואית או הנחיה להתנהלות במקרה של פציעה. כל פעילות ספורטיבית, במיוחד תחת עומס פיזי או מצב רפואי מורכב, מחייבת היוועצות באנשי מקצוע מוסמכים.
