כאשר מרתון חיפה הבינלאומי הראשון יוזנק מחר (שישי), יעמדו על קו הזינוק כ-10,000 רצות ורצים נרגשים. עבור אחד מהם, אליה מלכה, לוחם בחטיבת גבעתי בן 22 מקריית ביאליק, לא מדובר בעוד תחרות ספורט. אלא בניצחון הרוח על הגוף, ובסגירת מעגל מרגשת במיוחד.
לכתבות נוספות בנושא:
- כל מה שצריך לדעת לקראת מרתון חיפה הבינלאומי הראשון 2026
- יונה יהב: "נהפוך את מרתון חיפה למסורת, בשנה הבאה נצא מסמי עופר"
- שתייה במרתון – עשה ואל תעשה: הטעויות שיכולות להרוס לכם את המרוץ
מלכה, שנפצע פעמיים במהלך הלחימה ברצועת עזה במלחמת "חרבות ברזל", יעמוד מחר לראשונה בחייו על קו הזינוק של תחרות ריצה – ומיד ילך על אתגר חצי המרתון (21.1 ק"מ). במסיבת העיתונאים לקראת המרוץ, הוא שיתף בסיפורו המטלטל: מהשבת השחורה, דרך שתי הפציעות הקשות וכיסא הגלגלים, ועד להחלטה הנחושה לחזור לרוץ.
רסיס, חזרה לקרב – וכדור שעבר דרך שני קירות
"בעצם הכול התחיל כשהתגייסתי לגבעתי במרץ 23'", משחזר מלכה. "עברנו הכשרה של שמונה חודשים, ובחודש האחרון שלה הגיע שבעה באוקטובר. הוקפצנו לאיו"ש, ובהתחלה היה בלבול אחד גדול, לא הבנו בדיוק מה קורה בבוקר – אבל השתלטנו על האירוע. כעבור שבועיים-שלושה כבר נכנסנו לעזה בפעם הראשונה".
הלחימה האינטנסיבית גבתה ממנו מחיר ראשון כעבור כחודשיים-שלושה. "הייתה לנו פעילות מבצעית בבניין גבוה. היו שם הרבה פיצוצים ויריות. עלינו בגרם מדרגות, ופתאום שמענו פיצוץ – רסיס נכנס דרך החלון ופגע לי ברגל. הרגשתי שהרגל לא בסדר, הכול התחיל להסתחרר, נפלתי לרצפה וקראתי לעזרה. החבר'ה תפסו חיפויים, שמו לי חסם עורקים והורידו אותי לטנק לפינוי".
אלא שמלכה לא הסכים להישאר מאחור. אחרי כחודש וחצי בלבד של החלמה, הוא התעקש לחזור לשדה הקרב: "הבנתי שאני צריך לחזור, לא יכולתי להשאיר את החברים שלי שם. המשכנו בלחימה כמה חודשים בג'באליה ובכל עזה, בכל מה שצריך".
בג'באליה, הגיעה הפציעה השנייה – הקשה עוד יותר. "במהלך פעילות מבצעית על בסיס מודיעין חשוב, עלינו לבניין, טיהרנו את הבית וחיכינו לאור ירוק להמשיך לאיתור הבא. היו מלא יריות, וכדור חדר דרך שני קירות ופגע לי ברגל. הוא קרע לי את העצב ושבר את העצם. כולם תפסו חיפויים תחת אש, שמו לי חסם עורקים והורידו אותי במדרגות. למטה שמו לי חסם עורקים נוסף בגלל חשד לקרע בעורק הראשי, ופינו אותי הכי מהר שיש ובמקצועיות לבית החולים ברזילי".
אליה מלכה: "הייתי נופל, קם ואומר לחברים – ממשיכים לרוץ"
בברזילי התבררה חומרת הפגיעה, ומלכה ביקש לעבור לבית החולים רמב"ם בחיפה כדי להיות קרוב למשפחתו בצפון. שם החל המסע הארוך ביותר בחייו. "עברתי שלושה חודשים על כיסא גלגלים וניתוח לחיבור העצב מחדש", הוא מספר. "עד היום אני מתמודד עם 'דרופ פוט' (צניחת כף רגל), כך שאני לא יכול להרים את כף הרגל למעלה. שם בעצם התחיל הסיפור האמיתי – השיקום. כל יום בבית הלוחם בחיפה, ברמב"ם, בבני ציון. פיזיותרפיה, הידרותרפיה, משקיע בזה כמו שצריך".
למרות המגבלה הפיזית והתחזיות המורכבות, בראשו של אליה הייתה מטרה אחת ברורה: "מהרגע הראשון הבנתי שאני עומד לחזור לרוץ. אין סיכוי שהכדור ברגל והרסיס הם מה שיעצור אותי. אחרי חצי שנה שירדתי מהקביים, הבנתי שאני יכול להתחיל לחזור לרוץ בהדרגתיות".
הצעדים הראשונים על המסלול היו רחוקים מלהיות פשוטים. "הריצות הראשונות היו קשות, בהתחלה הייתי נופל. חברים היו מסתכלים עליי בהלם, נבהלים לרגע, ואני הייתי קם ואומר להם: 'הכול טוב, ממשיכים לרוץ'. אי אפשר להסביר את ההרגשה הזאת… זה משהו שאני מרגיש שאני חייב לשבור את הגבול שלו".
"לנפץ את תקרת הזכוכית" לצד 45 אחים לחיים
את הרוח הגבית המשמעותית בדרך חזרה למסלול קיבל מלכה מעמותת "אחים לחיים", שאליה נחשף עוד במיטת בית החולים. "נרשמתי דרך קישור ששלחו לי, ומהרגע הראשון כולם קיבלו אותי בברכה", הוא מספר בהתרגשות. "זו עמותה שמקדמת חיילים שנפצעו בפעילות מבצעית ומוציאה אותם מהבית. אם זה במציאת עבודה, במלגות ללימודים, וכמובן בספורט. ריצה, שחייה, אופניים, הכול. החבר'ה כל הזמן מדרבנים אחד את השני, שולחים קישורים לתחרויות ודואגים לביגוד ברמה הכי גבוהה".
מחר, מלכה לא ירוץ לבד. לצדו יזנקו למקצים השונים במרתון חיפה לא פחות מ-45 פצועי צה"ל נוספים מהעמותה. "אני מאוד מתרגש", הוא מודה. "זו הפעם הראשונה שאני משתתף בתחרות ריצה בכלל, ובמיוחד אחרי מה שעברתי זה רגע ענק עבורי. בחרתי לרוץ את חצי המרתון הזה כדי לנפץ את תקרת הזכוכית, לשבור את הגבולות ולהראות לעצמי שאני באמת מסוגל – ושאני יכול הכול".
לסיום, ביקש מלכה להעביר מסר ישיר לאלפי פצועי המלחמה בגוף ובנפש: "קודם כול – תצאו מהבית. תמצאו לעצמכם תעסוקה, תבואו לעמותה, תבואו לבית – מקבלים שם את כולם בברכה. והכי חשוב: תעשו מה שטוב לכם. אם טוב לכם לנגן – תלמדו לנגן. אם טוב לכם לרוץ או ללכת לחדר כושר – תעשו את זה. זה הדבר הכי חשוב".


















