18 ביולי 2024. קיץ חם. אימון בריק לאיש ברזל מלא, ואני על האופניים במלוא הקצב. לפתע רכב עוצר באמצע הכביש – והתנגשות.
הגב, הראש, שתי הכתפיים. הגוף התפרק, אבל הגוף הוא רק חצי מהסיפור. הראש נשבר יותר. הייתה תקופה שפשוט התנתקתי מהעולם, ונשארה שאלה אחת גדולה: אני ממשיך, או מוותר?
עניתי לעצמי: אני לא רק ממשיך, אני שורף את הדרך.
אצלי כל קושי הוא אתגר חדש, וכל אתגר מביא איתו גרסה חזקה יותר. המטרה תמיד נשארה אותה מטרה: להיות טוב יותר מהיום שהיה. בדרך הפכתי למעסה רפואי מוסמך, כי מי שעבר שיקום כזה מבין מה הגוף מספר כשמקשיבים לו.
המגרש שלי: החולות של אשדוד
האהבה האמיתית שלי היא המשחק המנטלי, והוא קורה בעיקר בריצה בחולות, בדיונות של העיר שלי ומחוצה לה. שם אני מרגיש חי. הריצה בשבילי היא דרך חיים, המקום שבו אני הכי אותנטי שיש.
ומשם הגיע הצעד הבא: בוא נטפס את הקילימנג'רו.
קילימנג'רו: שלושה ימים במקום שישה
סגרתי את מסלול Umbwe, התלול והקשה מכולם, ובחרתי באפריל 2026 – שיא עונת הגשמים והשלגים על הפסגה. לא הספיק לי לעלות על ההר. רציתי לנצח אותו, ובגדול. את המוות כבר ראיתי על הכביש, אז ממה בדיוק יש לי לפחד?
טוני שפירא למרגלות הקילימנג'רו | צילום: פרטי
כבר בפגישה הראשונה עם הצוות של Monkey Adventure הבהרתי להם שאני מתכוון לטפס מהר. החברים שלי קוראים לי ויקינג, ולא בטעות. כששאלו אותי מה הציפייה, הרי המינימום במסלול הזה הוא שישה ימים, עניתי: שלושה. הם רק חייכו ואמרו: "חכה שתגיע להר".
כולם אומרים "בוא נעשה את זה" כשהם יושבים בנוח על הספה. אני לא כזה. אני מחפש את הרגע שבו קשה, כשהדם זורם והגוף לוהט. שם נמצא המשחק האמיתי, זה שצועק לך: אתה חי!
אחרי הלילה הראשון, ב-Karanga Camp, נפרדנו מהסבלים (פורטרים) כדי לדלג על מחנות. מעכשיו היינו רק אני והמדריך, עם מעט הציוד שנשאר עלינו: שקית אנרגיה לכל אחד שהכנתי בבית, 300 גרם אגוזים, שני תמרים, 200 גרם ביף ג'רקי תוצרת בית ושישה ליטרים של מים לשנינו – ליום וחצי של טיפוס לפסגה וירידה עד 3,000 מטר. הסיכון היה ידוע וברור, אבל זה לא עניין אותי.
בבייס קמפ נחנו שלוש שעות, ומשם ישר לפסגה. בדרך תפסה אותנו סופה: רוחות של כ-70 קמ"ש על העלייה התלולה, גשם, רעמים ושלג שמצליף מכל כיוון. חמישה מטרים קדימה לא רואים דבר. פעמיים כמעט עפנו מההר, ובשתי הפעמים הרגשתי דחיפה פנימית שאומרת: עוד לא הזמן שלך לסיים. צעד אחרי צעד, נלחמים עם מה שיש.
טוני שפירא על גג העולם | צילום: פרטי
בפסגה היינו לגמרי לבד. רק האיש שבודק את השבילים עמד מולנו ואמר: "אתם משוגעים, זו לא העונה". צעקתי לו בחזרה: "בשבילי זו העונה!". שלפתי את דגל ישראל וצעקתי שעשיתי את זה, כשאף אחד לא האמין: שלושה ימים ושני לילות.
חייב משהו קר יותר
על הפסגה הבנתי משהו עמוק: כשלבן וקר מסביב – אני מרגיש חי. כבר שם הראש התחיל לחשוב מה הלאה, מה יכול לקחת אותי רחוק וחזק יותר. התשובה הייתה פשוטה: משהו קר באמת.
מצאתי את מרתון הקוטב בגרינלנד: מרתון מלא בשבת, חצי מרתון בראשון. 63 ק"מ במצטבר על שולי כיפת הקרח הגדולה בעולם אחרי אנטרקטיקה. באתר המרוץ היה כתוב מינוס 15 מעלות. אמרתי לעצמי: "בוא'נה, זה יהיה קל", וכבר התחלתי לחשוב איך מקשים על זה עוד יותר.
הדיונות הן השלג שלי
מה הכי קרוב לשלג שיש לנו כאן בישראל? חולות. הדיונות של אשדוד הפכו למגרש האימונים הרשמי שלי. ממאי ועד הטיסה צברתי 113 אימונים, מתוכם 96 ריצות וכ-1,290 ק"מ; 15 ריצות של חצי מרתון ומעלה, וסימולציה מלאה של התחרות: מרתון מלא ב-5 בספטמבר, ולמחרת חצי מרתון.
אכלתי חול, החלקתי, קפצתי ונכנסתי לאמבטיות קרח. ידעתי שאני לא טס לגרינלנד רק כדי לבחון את עצמי – אני נוסע כדי לתת בראש.
מפלוס 25 באשדוד למינוס 25 בגרינלנד
שום דבר לא באמת הכין אותי לרגע הנחיתה. מפלוס 25 מעלות באשדוד למינוס 25 מעלות בקנגרלוסואק. המארגנים ציינו שזו המהדורה הקרה ביותר מזה 25 שנה. אמרתי לעצמי שזה כנראה קרה כי אני ביקשתי את זה.
טוני שפירא עם הרצים במרתון בגרינלנד | צילום: פרטי
שלג מעל הברך לכל אורך המסלול. כל נשימה פלטה ענן קפוא מהגרון. הריסים קפאו, הזקן קפא, הכל הפך לקרח. המים שסחבתי בווסט קפאו לחלוטין והוסיפו לי 6 ק"ג של משקל מת על הגב. עושים את זה קשה יותר? אז החיוך נעשה רחב יותר. בסיור המקדים על כיפת הקרח שתיתי קרח שהמדריך שבר עבורי עם גרזן – רציתי להרגיש את הקור מבפנים. שם הבנתי מה זה אומר להיות ארקטי באמת.
סיימתי את המרתון ב-4:39:36 שעות, ולמחרת את חצי המרתון ב-2:10:50 שעות. רצים מנוסים מהפודיום ורצי אולטרה של מעל 100 ק"מ אמרו אחר כך שהיה קשה בטירוף. כשאנשים שאתה מעריך אומרים דבר כזה, אתה מבין שהיה שם אתגר אמיתי, ושעמדת בו.
טוני שפירא בסיום המרתון בגרינלנד | צילום: פרטי
רץ ארקטי
כולם אמרו מסביב: "הוא משוגע". אני קורא לזה פשוט להיות שונה. זה בדיוק מה ששאפתי להיות: רץ ארקטי. זהו הישג שלא כל אחד מגיע אליו, ורוב האנשים אפילו לא מעזים לכוון אליו, כי הפחד גובר על הרצון.
מהאספלט של הכביש, דרך הדיונות וההר הסוער, ועד הקרחונים. וזה ממש לא נגמר כאן – זה רק מתחיל. את האתגר הבא אני כבר מחפש.
הכותב: טוני שפירא | רץ סיבולת ומעסה רפואי מאשדוד.
הכותב משתף מניסיונו האישי בלבד. אין באמור ייעוץ רפואי או המלצה לפעילות. פעילות גופנית בתנאי קור קיצוני ובגובה רב מחייבת הכנה מקצועית והתייעצות רפואית.
