באחד הרגעים הדרמטיים, המוזרים ואולי אף המשעשעים ביותר שנראו לאחרונה בספורט הסבולת העולמי, מצא את עצמו היידן וויילד הניו זילנדי יוצא משטח ההחלפה השני (T2) בטיילת האנגלית בניס, כשהוא מביט על פרק כף ידו ורואה… כלום. אין שעון!
לכתבות נוספות בנושא:
- טירוף בניס: היידן וויילד אלוף העולם בחצי איש ברזל, למרות ריצה היסטורית של בלומפנלט
- המהפכה של איירונמן והקרב עם T100: נחשף לוח סבב הפרו החדש ל-2027
- "קו הסיום החשוב ביותר הוא לחזור למי שאת": הווידוי המרגש של אנטונינה רזניקוב
תוך כדי המעבר המהיר מהאופניים לנעלי הריצה, השעון נשמט מידו של וויילד, ובבעיטה אומללה של רגע הועף היישר מעבר למעקה אל תוך מימי הים התיכון. בזמן שהשעון היקר שקע לו לאיטו בקרקעית המרינה, וויילד יצא אל חצי המרתון המכריע של אליפות העולם בחצי איש ברזל כשהוא "רץ על עיוור" לחלוטין. בלי ספליטים, בלי קצב ובלי נתוני דופק.
בשלב מסוים, בצעדים הראשונים על האספלט, הוא אפילו פנה למי שרץ לצידו, לאסה ניגור פריסטר הגרמני, ושאל בחצי חיוך וחצי חוסר אונים: "תגיד, באיזה קצב אנחנו רצים"?
View this post on Instagram
מאחוריו פתחה מפלצת נורווגית בשם כריסטיאן בלומנפלט במרדף מטורף שכלל ספליט ריצה היסטורי של 1:05:12 שעות – הריצה המהירה בתולדות הענף במרחק זה. בקילומטר ה-19, כשנאמר לוויילד שהפער הצטמצם לחצי דקה בלבד, הוא לא יכול היה לבדוק את הגרמין. "התחלתי לעשות חישובים בראש", שחזר וויילד לאחר קו הסיום. "לא היה לי שעון, אבל הרגשתי שאני רץ על אזור ה-3:10 דקות לקילומטר, וחישבתי שכדי לתפוס אותי כריסטיאן יצטרך לרדת מקצב 3:00. אמרתי לעצמי פשוט להמשיך להילחם. כנראה שהייתי קצת איטי בחמישה-שישה הקילומטרים הראשונים, אבל בדיעבד זה השתלם ונתן לי את ההילוכים הנוספים שהייתי צריך בסיום".
וויילד החזיק מעמד, חצה ראשון בהפרש של 18 שניות, הוכתר כאלוף עולם וסיפק לכולנו שיעור מאלף. הטכנולוגיה מדהימה, אבל הרגליים, הריאות והראש הם שמנצחים מרוצים.
מה בריכת השחייה לימדה אותי על מדדים פנימיים
המקרה של וויילד זרק אותי שנים לאחור, לתקופה שבה הייתי שחיין תחרותי בגיל נוער בהפועל גבעתיים. באותה תקופה ממש לא היה מקובל לשחות עם שעון, ואין מסך מול העיניים שמציג את הוואטים או הקצב בזמן אמת. המדד האובייקטיבי היחיד היה השעון המסתובב הגדול על הקיר, והסטופר שהחזיק המאמן על שפת הבריכה.
מדי פעם, בסדרות של מדידות עצימות באימונים, המאמן שלנו (ליאור קורן) היה מפעיל עלינו "מניפולציה" בלי להכין אותנו מראש. ברגע שנגענו בקיר בסיום מדידה או סט חזק, הוא היה שואל: "כמה עשיתם לדעתכם"? בהתחלה היינו מנחשים בהפרשים של שנייה או שתיים. נצח במונחי שחייה. אבל ככל שהתרגיל הזה חזר על עצמו פיתחנו מעין "מטרונום פנימי". למדנו "להרגיש" את הקצב לתרגם אותו לתוצאה מדויקת עד רמת העשירית.
כשהגענו לתחרויות, היכולת הזו התבררה כנכס יקר. ידענו בדיוק מתי אנחנו פותחים מהר מדי, מתי אנחנו משייטים בקצב היעד ומתי יש לנו עוד הילוך בקנה. בלי להביט לשום מקום ובלי להיכנס ללחץ. סמכנו על התחושה הפנימית של הגוף כי אימנו אותה בדיוק כמו שאימנו את השרירים. זה לא עבד ב-100 אחוז, אבל זה בהחלט היה כלי עזר חשוב.
תחרות שחייה. פה אין שעון צילום: Maxim Dupliy
הפסיכולוגיה של המספרים: מתי השעון הופך מכלי עזר לכלא מנטלי?
מי שהטיב להגדיר את הקונפליקט הזה הוא מאמן הטריאתלון והספורטאי ליאור זך מאור. באחד מטוריו באתר שוונג לפני קצת יותר משנתיים, סיפר ליאור על רגע מכונן ב-TRI כנרת, שבו ירד לחצי המרתון במקום השני הכללי:
"שלוש הקפות מתוך ארבע רצתי בשילוב של תחושה סובייקטיבית ופרמטרים מדויקים שהגרמין מדד והציג לי. קצב, דופק ומרחק. לקראת ההקפה האחרונה פתחתי את החליפה, הורדתי את רצועת הדופק ושמתי בכיס האחורי. זהו, נגמר. הדופק היה פרמטר חשוב עד עכשיו כדי לוודא שאני לא רץ חזק מדי. אבל מעכשיו זה מה שנשאר ברגליים ובעיקר בראש. זאת לא הפעם הראשונה שאני עושה משהו כזה בתחרות. משתמש בנתונים כדי לווסת עצימות ולשמור על עצמי בחלק מהזמן, ואז מתישהו עובר למוד תחושה בלבד. במיוחד אם אני חושב שבשלב מסוים המספרים עלולים לנהל ולהגביל אותי".
ליאור, כפי שהוא מעיד על עצמו, הוא "מאמין גדול בנתונים ובפרמטרים מדויקים". הוא מתאמן איתם באדיקות, מנטר וואטים ודופק ומתחקר כל גרף בסיום. והוא צודק לחלוטין. שעון הדופק הוא כלי אימוני חשוב, ואפילו לעתים שומר ראש שמציל אותנו מקריסה. בתחילת מרוץ ארוך, כשהאדרנלין בשמיים והרגליים קלות, השעון הוא תעודת הביטוח. זו שמונעת מאיתנו לפתוח חזק מדי ולשלם בריבית שעה או שעתיים מאוחר יותר.
ליאור זך מאור. ממליץ לפעמים להתעלם מהשעון | צילום: אורן אלון, Garmin
מבחן ההסתרה: איך לומדים להרגיש את הקצבים דרך הרגליים?
איך תדעו האם השעון שלכם משרת אתכם, או שהוא מנהל אתכם ומכבה לכם את האינטואיציה? התשובה של ליאור זך מאור פשוטה להפליא: מנסים! כדי לבדוק האם המספרים מגבילים אתכם פסיכולוגית, קחו יוזמה באחד מאימוני האיכות או בריצות הנפח הקרובות:
- הסתירו את השעון או עברו למסך ריק: אפשר להפוך אותו אל פנים מפרק כף היד. אפשר לכסות במגן זיעה / שרוול. או להגדיר במסך הנתונים שדה ריק (או שדה של שעת היום בלבד). תנו לשעון להמשיך להקליט את הנתונים ברקע – אך אל תביטו בהם כלל תוך כדי תנועה.
- רוצו לפי תחושת מאמץ: נסו לפתוח בקצב מבוקר, לעלות בהדרגה ולהרגיש את הקצב. הקשיבו בצורה אמיתית לגוף, בלי "הגנת" המספרים ובלי הפחד מהם.
- בצעו תחקיר השוואתי בסיום: רק אחרי שתלחצו "Stop" ותתאוששו, פתחו את האפליקציה ובדקו את הנתונים היבשים. האם הקצב היה כפי שחשבתם? האם הדופק היה יציב כמו שתכננתם? ברוב המקרים תגלו שהגוף שלכם הרבה יותר חכם ממה שהמסך הרשה לכם להאמין.
המסקנה: השעון הוא כלי עבודה, לא המנהל שלכם
שעוני הריצה, רצועות הדופק ומדי הוואטים המודרניים הם ברכה אמיתית. הם הפכו את ספורט הסבולת למדויק יותר, מקצועי יותר ובטוח יותר. להתעלם מהם לחלוטין בתכנון אימונים או בפתיחה של תחרות מטרה זו לרוב טעות קשה.
לא שפוטים של השעון | צילום: Shutterstock
אבל אסור לשכוח את ההיררכיה הנכונה. השעון נועד לעזור לכם לנהל את עצמכם – הוא לא אמור לנהל אתכם. כשספורטאי עילית כמו היידן וויילד בועט בטעות את הגרמין שלו למצולות הים של ניס וממשיך לרוץ בקצב רצחני כל הדרך אל תואר אלוף העולם, הוא מזכיר לכל קהילת הרצים והטריאתלטים אמת בסיסית. השעון האמיתי יושב בתוך המערכת העצבית, ברגליים ובראש.
בפעם הבאה שאתם יוצאים למסלול, אל תפחדו להשתיק לרגע את הצפצופים. החליטו להסתיר את המסך ולהקשיב לשקט, לגוף שלכם. סיכוי מצוין שתגלו שאתם מסוגלים להסתדר מצוין גם בלי עזרים.
