כששרון פירסט הבחין בירידה קלה של 10 אחוזים בהספקים שלו באימוני הרכיבה, הוא החל לחשוד. אחרי כמה דחיות הוא הלך לבדיקת אקו לב במאמץ, שם גילה שהוא סובל מאי ספיקת לב משמעותית. הוא אושפז מיידית עם לא מעט סימני שאלה לגבי המשך הטיפול – האם יחזור לעמוד על הרגליים והאם בכלל יחזור לרכוב?
לחלק הראשון בסדרת הכתבות | לחלק השני בסדרת הכתבות
השעון מתקדם וכבר בוקר, החלפת משמרת, האחיות כולן נכנסות לחדרון שבו אני נמצא, הסבר קצר, לקיחת מדדים ובדיקות דם כולל תרביות לוודא שאין כל זיהום חריג. בערך ב 7:30 נכנסים גם מנהל המערך וגם ד"ר פ'. שיחה קצרה על איך אני מרגיש, משתף אותם… "אתה חוזר לרכוב בעוד שלושה שבועות, ברור! ולא לשכוח לספר לנו איך אתה מרגיש", משפט שנצרב היטב בראשי.
האחות מעדכנת שעוד מעט אעבור אקו לב ושאם הכל בסדר אני חוזר למחלקת הביניים. מישהי מהצוות התומך מגיעה ומבצעת לי אקו לב, "המסתם במקום", היא אומרת ומביטה לעומק הנתונים: "נראים טובים, הספיקה סבירה אבל לא מושלמת, הכל נראה בסדר". האחות שאחראית עליי עכשיו מגיעה – זמן לרדת מהמיטה. לאט לאט מתיישב לגמרי, היא מגישה לי פיג'מה ואני לובש את החלק התחתון שלה, מוריד רגל ומרגיש לא יציב, אני יודע שאני צריך להתייצב ואז לעבור לכורסא שנמצאת לצד המיטה. זה לא קל, אבל אחרי דקה אני שם.
נורית מגיעה וביחד עימה צוות הרנטגן כדי לבצע צילום חזה, "קח אויר ותחזיק חזק". הצילום מבוצע ומיד אחריו יש לי סחרחורת, הכל מסתובב סביבי והתחושה היא שעוד רגע והעיניים ייעצמו. זה מפחיד, משהו במיינד אומר לי מאחורי הראש "תזיז משהו כדי לא להתעלף". דקה או שתיים ואני מתחיל להרגיש טוב יותר, כמובן שמעדכן את האחות ואת נורית. "הכל בסדר, זה טבעי, אחרי הכל שכבת על הגב 24 שעות".
צילום: fernando zhiminaicela, Pixabay
כמה דקות ואכן הכל מסתדר. אוכל את ארוחת הבוקר, עובר לכיסא גלגלים כדי להגיע למלקחת. עכשיו הדם מתחיל לזרום טוב יותר. יוצא מהמקלחת בבגדים האזרחיים שלי – ג'ינס וחולצת טריקו שחורה. חצי שעה לאחר מכן כבר צועד לאט אל מחלקת הביניים, "אתה מקבל חדר לבד", אומרת לי האחות שמקבלת אותי בחיוך.
אחרי נוהל קבלה, מדדים ועוד כמה בדיקות – זמן לישון קצת. אחרי כמעט 30 שעות של ערות, אני נרדם וכשמתעורר אחרי שעה ההרגשה ממש טובה. היציבות חזרה אלי, אפשר לטייל במחלקה, להניע את הגוף.
יאללה הביתה
בוקר יום שלישי – יומיים אחרי ה Tavi. שש בבוקר ואני ער. בדיקות דם, מדיטציה של בוקר, יוצא לסיבוב שחרור רגליים במחלקה, עדיין עם ההולטר עליי, אחת האחיות בדלפק עוצרת אותי, "איך כבר חזרת, רק לפני כמה שניות ראיתי אותך חולף?!". אני מבין שהקצב שלי מהיר מאד, לא שאני איזה אצן, אבל בכל זאת בהתחשב בתנאים, כנראה שאני באמת מהיר ביחס למה שהיה קודם לכן.
ב 10 בערך אני מקבל את העדכון שמאחר והכל תקין אני משוחרר הביתה! יש קצת הנחיות, אבל אין מגבלות של ממש.
בעיקר לנוח ולא לנהוג כמה שבועות (כללים של משרד התחבורה). שלוש שעות לאחר מכן, שגב אוסף את נורית ואותי מהיציאה של בילינסון. מגיעים הבייתה, ארוחת צהריים משפחתית. התגעגעתי לזה.
קצת אחרי, מדליק מכונת קפה, ואחרי כמה דקות עולה לגג עם אספרסו. אני מנסה לטפס את ה-2 וחצי קומות לאט, אבל זה לא ממש עובד, ולהפתעתי אני עולה בקלילית ובמהירות! אולי לא אנצח את אלתרמן במרוץ המדרגות של עזריאלי, אבל בכל זאת זה קצב אחר לגמרי. התחושה היא שיש לי אוויר. נכון, תמיד היה לי אוויר, ובכל זאת זה כל כך שונה. אחר הצהריים עולה שוב לקפה על הגג, לצפות בשקיעה שאני כל כך אוהב, סוג של רומנטיקה, קפה עם זריחה או שקיעה.
קפה בשקיעה | צילום: שרון פירסט
החזרה לשגרה אחרי אירוע כזה היא תחושה מוזרה לגמרי. רק לפני 10 ימים נכנסתי לאשפוז בלי להבין מה קורה ועכשיו אני מרגיש נהדר אבל בכל זאת אמור לנוח. רק שאני לא באמת יודע לנוח. החזרה למציאות, שגרת עבודה שגרת משפחה, שגרה עם תחושה של שיפור קטן מיום ליום, כאשר אחת לכמה ימים אני מזהה יום פחות טוב, בכל זאת הגוף עבר לא מעט.
החשש הגדול הוא מהחזרה לרכיבה, חשש מאכזבה, מה יקרה אם אחזור ולא יהיה שינוי מהותי. אני מודע לכך שבמהלך החודשים האחרונים איבדתי מסת שריר…. מהצד השני, יש שינוי מהותי בכל מה שקשור במסת גוף. למען האמת, בתוך כל התהליך בו חיפשתי את הסיבה לירידה בהספק ביצעתי שינוי תזונתי לא קטן. אחד החלקים שבו הוא ההחלטה להיגמל משווארמה. כן, כן, המאכל החצי לאומי עם הטחינה והשומן שמטפטף… במיוחד הלאפות שהייתי מכניס בכל פעם שלא הסתדר לי להביא אוכל מהבית לעבודה.
זה כמובן לא רק השווארמה, אלא שינוי גדול הרבה יותר. גם הורדה של עוד רכיבים פחות בריאים ודגש על אכילה מסודרת (ואצל עצמאי עם הפרעת קשב זה לא פשוט), כשסביר להניח שירידה של 5 או 6 ק"ג לא נובעת רק מכל ההליך הרפואי אלא גם מההקפדה על תזונה נכונה. ועדיין, החשש מהרכיבה הראשונה קיים (מגיע קרדיט לאדם נחבאר שנתן הרבה חשיבה לגבי שינויים תזונתיים ועוד כמה רעיונות ששיפרו מאד את המצב).
כמו הפעם הראשונה רק יותר טוב
ב-11.2.2025 בשעת צהריים יצאתי לשעה וחצי של רכיבה. כבר במטרים הראשונים, כשאני בודק את תנוחת הרכיבה שלי, הבנתי שהמצב טוב יותר מכל מה שחשבתי. אחרי שעה וחצי של רכיבה בלי לעבור דופק 130 ועל קאדנס ממוצע של 85 (גבוה מהותית מהרגיל אצלי), העזתי להסתכל על נתוני ההספק. לא, אני לא מארק קוונדיש בספרינט לניצחון ה-35 בטור דה פראנס, ועדיין ההספק היה גבוה ב-50 אחוז מהממוצע הרגיל שלי (לפני שהתחלתי לחפש את מקור הירידה בהספקים).
שרון פירסט | צילום: פרטי
הרכיבה הבאה הייתה בחינה של היכולת שלי לשבת שעתיים וחצי על האוכף בלי לעצור (צילום תמונה לא נחשב), ואכן התחושה הייתה קלילה ונעימה גם כאן. לאורך הרכיבה, לא התעמקתי יותר מידי בוואטים, אלא הרבה יותר בקצב הדיווש ובדופק, ושוב הנתונים נראים טובים יותר מהותית ויש שיפור מהרכיבה הקודמת. ועוד בכלל עוד לא התחלתי להתעמק בבניה מחודשת של מסת שריר.
הרכיבה הבאה היא נקודת מפנה של ממש. יצאתי למסלול הקבוע שלי, מסלול שכולל הקפה של 15 ק"מ שאני מכיר כבר שנים. לאחר החימום, התחושה הייתה ממש טובה, ומרגע שנכנסתי להקפה עצמה הרגליים עבדו בצורה מדהימה! הכל היה על אוטומט והקצב היה מהיר, העזתי לדחוף יותר ולתת לדופק לעלות למקומות שהם נמוכים מהאזורים בהם הייתי בעבר, אבל גבוהים מהותית מה-130. התחושה הייתה טובה מרגע לרגע, עדיין בלי להתאמץ ממש, ויחד עם זאת היה ברור שמדובר בקצב מעולה עבורי. מבט על הזמן בסיום הרכיבה גילה שיפור של כמעט 4 דקות על הקפה שקודם לכן סיימתי ב-40 לכל היותר (וגם זה היה לפני 7 שנים). תחושה נהדרת שרק חיזקה את התובנה העמוקה שהבעיות החלו כבר לפני שנים רבות, כנראה קצת אחרי האקו לב במאמץ האחרון שביצעתי לפני כעשור.
הדבר היחד שעדיין לא ביצעתי באותה נקודה היה לטפס, וגם כאן יש טוויסט. באחד הימים מצאתי חלון זמן בשעות הצהריים – יום קריר עם לא מעט רוחות, רוחות מהסוג שלא פעם היו גורמות לי בכלל לא לטפס. אני רוכב טכני למדי ואוהב מורדות, אבל לטפס… לא ממש. למרות זאת בחרתי באתגר – הכידון נע שמאלה ומיד ימינה, ומצאתי את עצמי בטיפוס של בית אריה נהנה מכל שנייה, לא מתאמץ. אני מכיר את הטיפוס הנחמד הזה כבר שנים, סביר להניח שרכבתי אותו יותר מ-400 פעמים, ולמרות זאת אני חושב שמעולם לא נהניתי כמו הפעם.
ללמוד לרכוב מחדש
אחד הדברים שגיליתי כבר ברכיבות הראשונות אחרי ה-Tavi, הוא שקל לי לשמור על קאדנס גבוהה. אם בעבר הגדרתי את עצמי כרוכב אולד סקול, אחד מאלו שמסובבים מרובעים, כי זה מה שלמדתי לפני שנים, הרי שעכשיו יש לי הזדמנות של ממש לשנות, לשפר, וזאת כמובן בלי לוותר על רכיב ההנאה. לפני כל רכיבה אני מגדיר מטרות ספציפיות מעבר למרחק או מהירות.
שרון פירסט | צילום: פרטי
יש התייחסות מעמיקה לטכניקת רכיבה, לא רק קאדנס, שהוא רכיב מרכזי, אלא גם שינויים נוספים, חיזוק הגוף גם בדרכים נוספות. שינוי תוזנתי גדול שמרחש במקביל, במהלך התקופה שלפני זיהוי הסיטואציה, ועבודה נקודתית על שיפור טכניקה, בונוס של ממש. כמו גם עבודת חיזוק כללית שמבוצעת שלא ברכיבה.
בתחום כושר הטיפוס אני בוודאות יכול לשפר את מה שבעבר נחשב לנקודה החלשה ביותר שלי כרוכב. אני לא מצפה לטפס את נס הרים בפחות מ-20 דקות, ובכל זאת אני מתכנן לשפר את הנושא. אם כבר קיבלתי סוכריה, אז ליהנות מכל טיפת טעם.
החודשים שאחרי
אם בהתחלה זה נראה היה כמו עולם חדש, זה לא באמת עולם חדש, רק משודרג. ההספקים גבוהים יותר, קאדנס גבוה מהותית, אבל מעבר לכך התחושה שליוותה אותי לפני התובנה של 'מה באמת לא בסדר' היה שאולי הגיל עושה את שלו והיכולות הטבעיות שלי הן לא מה שאני חושב ויודע.
זה השתנה. אני יכול עוד הרבה, ונשארו לי עוד שנים לא מעטות של רכיבת כביש/גראבל, ואולי גם שטח. מאחר ואני מאמין בהדרגתיות, כרגע אני מגביל את עצמי לרכיבות של עד 3 שעות לרכיבה בודדת, ורכיבות אמצע השבוע יישארו סביב השעה וחצי. בעוד מספר חודשים אתחיל לבחון את היכולת שלי לרכיבות ארוכות יותר. את ההבטחה שלי אבצע, רכיבה של 13 או 14 שעות תגיע, אבל בלי לחץ. לפני שזה יהפוך למציאות, אני רוצה לדעות בוודאות שאין כל סיכון ושלא אקח את עצמי למקומות שאני לא מסוגל לבצע רק לשם האתגר.
לא לפחד מהמדדים | צילום: Shutterstock
ולסיום כמה דברים שלמדתי מהחוויה שזה עתה סיימתם לקרוא:
- אמצעי מדידה אינם מילה גסה, כל אחד יודע מה הוא מרגיש ובכל זאת מד דופק / מד הספק וכו' הם אמצעים שמלמדים לא רק את הרוכב התחרותי אלא גם את הרוכב החובב.
- הנאה מעל הכל. לא משנה אם זו שחייה, רכיבה, ריצה או כדורגל בשכונה, כל עוד ההנאה קיימת, גם הפעילות הגופנית תימשך.
- לא לעצום עיניים. הגוף שלנו משתנה כך הזמן, יש שינויים יזומים ויש כאלו שנוצרים בצורה לא רצויה, להיות קשובים לנסות להבין מה מפריע ואם זה משהו חריג לפנות לעזרה מקצועית.
- השורה הקודמת לא מדברת רק על בעיות לב. היכרות עם הגוף היא מאד חשובה לכל דבר, גם דברים קטנים יותר ממסתם שלא מתפקד יכולים להשפיע מאד על איכות החיים.
- ובכל זאת מד הספק. לא, זה לא השדרוג הראשון שעושים לאופניים, אלא שכל רוכב חובב שרוצה להשתפר ירוויח מהידיעה של ההספק. הספק הוא רכיב אבסולוטי. הוא מנטרל השפעות מזג אוויר או תנאי דרך, המידע שמתקבל אינו רק ממוצע הספק, אלא נתונים נוספים שמאפשרים לנתח את הרכיבה הספציפית ולהבין אם ההרגשה הפיזית נכונה או שמשהו לא תקין ביום ספציפי או לאורך תקופה.
- להגיד שלום לרופא משפחה פעם בשנה. נשמע טרוויאלי, אבל רבים מאיתנו מוותרים על הפגישה הזו מטעמים של זמן, קצב חיים ולפעמים גם סתם כי מרגישים טוב והכל בסדר.
- לא לפחד לשאול שאלות. אם יש משהו שאיפשר לי להבין מה באמת המצב וכיצד ניתן לטפל / לשנות. ברוב המקרים המענה יהיה מיידי, ואם אין תשובה מיידית המענה יגיע בהקדם. מעבר לכך , הידיעה של המצב עדיפה כמעט תמיד על חוסר הידיעה, ובעיקר על המחשבות של מה יהיה.
- פעילות ספורטיבית תורמת מהותית לאיכות החיים וגם לאורכם. במהלך כל ימי האשפוז שוחחתי עם לא מעט אנשי צוות רפואי מעבר למקרה האישי שלי, שבו הסיטואציה הספציפית של אי ספיקה הייתה מופיעה כנראה שנים רבות קודם לכן אם לא הייתי רוכב.
הערה לסיום – לא סתם לא מוזכר רופא ספציפי ממחלקת לב בבית חולים בלינסון. לאורך כל השיחות שלי עם מנהל מערך הלב בבית חולים בלינסון פרופ' רן קורינובסקי למדתי כי עבודה במחלקה ובמרפאות היא עבודת צוות ולא רק הרופא שבא במגע ישיר עם המטופל. מאחר וגם ראיתי את זה אישית בחרתי לציין רק את שם מנהל המחלקה והקרדיט הוא לכל רופא / אחות / איש צוות שנמצא תחתיו, לא דבר מובן מאליו.
אני עוד לא יודע מתי, אבל ברור לי שאני מתכוון לעמוד מאחורי ההבטחות שלי, ובשאיפה שבתוך 8 חודשים לערך אוכל לצאת לרכיבת אתגר אישית שאורכה לא יפחת מ-13 שעות. עוד אין לי מסלול או הגדרות נוספות, וכמובן שאיהנה מכל דיווש ודיווש, ואדאג לשתף גם אתכם הקוראים כאן בשוונג. רק בריאות לכולם.
