חלקו השני של הריאיון שנערך בעת ביקורה של פליקס בישראל, לכבוד מרוץ הלילה של נייקי בתל אביב. פליקס מספרת על הגמר והזהב האולימפי בלונדון, על היחסים עם המאמנים – בוב קרסי ואשתו ג'קי ג'וינר הגדולה, האימונים והקשר עם נייקי.

מאת:חגי אשלגי

חלקו הראשון של הראיון

גמר ה-200 מטרים בלונדון – זהב אולימפי אישי ראשון
אשלגי: בואי נדבר על קו הזינוק בלונדון. אנחנו מכירים את העבר שלך, ואת זה שבשתי אולימפיאדות קודמות זכית בכסף, ומבחינתך הפסדת. גם התבטאת בעבר לא פעם על כך שההפסד גם אכזב אותך וגם נתן לך מוטיבציה לעבוד יותר קשה.

פליקס: בהחלט.

אשלגי: את בזינוק ל-200 מטרים, ועלו בנות מה-100 מטרים וירדו בנות מה-400 מטרים (מדליסטיות הזהב גם מה-100 מטרים וגם מה-400 מטרים התייצבו לגמר ה-200 מטרים), וכולן שם איתך על קו הזינוק בלונדון. עד כמה זה שונה מאליפות עולם או מתחרות ליגת יהלום?

פליקס: זה לגמרי שונה. זה כל כך נבנה וכל כך דובר. חיכיתי לרגע הזה ארבע שנים כדי לקבל את ההזדמנות הזאת.

אשלגי: את באמת חושבת על כל הדברים האלה ממש על קו הזינוק?

פליקס: כשאני ממש לפני הריצה, אני מנסה לא לחשוב על זה, כי אז זה נהיה גדול מדי. אבל לפני כן, אפילו ממש באותו יום, חשבתי על המסע שעשיתי כדי להגיע לשם ועד כמה אני אסירת תודה לקבל הזדמנות נוספת. אז במהלך היום בהחלט חשבתי על זה. אבל על קו הזינוק אני לא שמה לב לקהל, אני חושבת על הטכניקה ומאד ממוקדת במה שאני צריכה לעשות שם.

אשלגי: יריית הזינוק משחררת יותר לחץ מתחרות ליגת יהלום רגילה?

פליקס: בהחלט. אתה כל-כך חדור מוטיבציה, והתאמנת כל-כך הרבה וחיכית כל-כך הרבה, שזה בהחלט משחרר אותך.

אשלגי: במה את מתמקדת באותו רגע?

פליקס: בחלקים שונים של הריצה אני מתמקדת בדברים שונים. בזינוק אני בעיקר מתמקדת בלהיות אגרסיבית, לעבוד חזק עם הידיים, להישאר נמוכה למטה (טכניקת זינוק בה ההזדקפות אחרי הזינוק היא איטית והדרגתית).

אשלגי: כמה זמן את נשארת למטה?

פליקס: הייתי רוצה להישאר למטה משהו כמו 30 מטרים. אם הייתי יכולה להישאר למטה עד לקראת מחצית הקשת זה היה נפלא, (צוחקת) אבל זה לא מה שקורה. אני מצליחה להישאר למטה אולי 10 מטרים, משהו כזה.

אשלגי: אם זו הייתה ריצה בישורת (בניגוד להתחלת ריצה בקשת שמאפיינת את ה-200 מטרים) – היית יכולה להישאר למטה יותר זמן?

פליקס: קצת יותר, אבל עדיין לא הגעתי לאן שהייתי רוצה. קשה לי יותר בגלל שהרגליים שלי מאד ארוכות, ותמיד רואים את האצניות הקצרות יותר (כמו שלי-אן פרייזר מג'מייקה – האלופה האולימפית ב-100 מטרים) מצליחות להישאר למטה הרבה יותר בקלות למרחקים הרבה יותר גדולים.

אשלגי: איזה מסלול את מעדיפה, אם כך, מסלולים חיצוניים (בריצה בקשתות, מסלול פנימי יותר יוצר קשת צפופה יותר, שמקשה על בעלי רגליים ארוכות)?

פליקס: במרכז, מסלולים 4 או 5. בדרך כלל במסלולים המרכזיים נמצאות המתחרות המהירות ביותר, ואני אוהבת להיות במגע קרוב איתן.

אשלגי: מתי את מתחילה להבחין במתחרות?

פליקס: בדרך כלל אני מבחינה בהן כמעט מיד. כשהקשת מסתיימת והדירוג מתיישר, אז אתה כבר בהחלט מודע לאיפה כל אחד נמצא. זה היה קצת שונה בלונדון, כי באמת הייתי שם במסלול יחסית חיצוני. שם בזינוק היו אולי רק שתיים לפניי, אז לא באמת ראיתי יותר מדי.

הערה – גם בגמר ה-200 מטרים בלונדון וגם בגמר המבחנים האמריקאים לקראת לונדון, רצה פליקס במסלול חיצוני יחסית – כאשר רק שתי אצניות מזנקות בדירוג לפניה (במסלולים חיצוניים לה).

אשלגי: אז בלונדון לא ראית כמעט אף אחת עד הסוף?

פליקס: נכון.

אשלגי: הסתכלת על מסך או משהו (פעמים רבות הרצים מסתכלים על הצילום על המסך הגדול באצטדיון שמלמד אותם על מיקום הרצים אחריהם)?

פליקס: אני מסתכלת על המסך במוקדמות אבל לא בגמר. כשאתה במסלול חיצוני, אין הרבה מה לעשות, פשוט צריך לעוף.

אשלגי: אז את רצת "על עיוור" בלי לראות אף אחת, בורחת, את לא יודעת מה קורה מאחור, את לבדך…

פליקס: כן! אין ברירה.

אשלגי: את בעצם יודעת שניצחת רק אחרי סוף הריצה?

פליקס: יש יכולת לא רעה לחוש מה קורה. זאת אומרת, אם לא רואים אף אחד (צוחקת) אז המצב די טוב… כשמתחילים לראות אנשים אז מתחילות הבעיות. לקראת קו הסיום, כשלא ראיתי אף אחת אז כבר ידעתי. אבל תמיד עדיף להסתכל למעלה אל המסך כדי לוודא בסוף.

יריבויות על המסלול

אשלגי: מה מערכת היחסים שלך עם סאניה ריצ'ארדס
(האצנית האמריקאית, מדליסטית הזהב ב-400 מטרים בלונדון)? בשנה שעברה את נכנסת למקצה "שלה" והשנה היא נכנסה למקצה "שלך".

פליקס: אנחנו מתחרות כבר הרבה זמן וזו בדיוק מערכת היחסים שלנו. היא היתה בעיקר ב-400 מטרים ואני בעיקר ב-200 מטרים.

אשלגי: את שמחת בשבילה ואולי היא בשבילך כשקיבלתן את מדליות הזהב? (הערה – גם פליקס וגם ריצ'ארדס היו שנים רבות בצמרת המקצועות שלהן אך שתיהן הצליחו לקחת הביתה מדליית זהב אולימפית לראשונה רק בלונדון)

פליקס: אני חושבת שכן. אני מעריכה ומכבדת את המסע שהיא עשתה. לשתינו היו עליות ומורדות בדרך, אז אני בהחלט מעריכה את ההצלחה שלה, אחרי שראיתי כל השנים מה היא עשתה ואת הדרך שהיא עברה.

אשלגי: היריבות עם ג'מייקה – לגברי ארה"ב הלך פחות טוב מאשר לנשים. אתם חושבים על היריבות הזאת? מדברים עליה?

פליקס: לא כל-כך. כל אחד ממוקד כל-כך במקצוע האישי שלו. התקשורת מדברת על זה יותר מאיתנו האתלטים. אבל בתחרויות הגדולות, בעיקר בשליחים, זה כיף. אז מדברים על זה ואז זה צף. יש את העניין של הגאווה הלאומית והרצון להביא גאווה לכולם, אבל זה בעיקר דבר מדרבן בצורה כיפית.

אשלגי: איך יכול להיות שאצנית קשתות כמוך רצה את הישורת האחורית ב-4 כפול 100 שליחות בגמר האולימפי?

פליקס: פשוט כי אני רצה בישורת הרבה יותר טוב מאשר בקשת. הקשת היא החלק החלש ביותר בריצה שלי. הרצות הנמוכות והחזקות יותר תמיד רצות את הקשת טוב יותר ממני. אני מסתדרת בקשתות, אבל חוץ מזה, הישורת האחורית היא המקטע הכי ארוך, אז זו הזדמנות למתוח את הריצה ולהאריך צעדים.

החיים עם משפחת קרסי

לפליקס צוות אימון שהתואר "מיתולוגי" קטן עליו. מרכיבים אותו בוב קרסי, אחד ממאמני הריצה המוערכים בארצות הברית, שהדריך מבחר מבחירי אצניה, וג'קי ג'וניור קרסי – שיאנית העולם, מחזיקת ששת התוצאות הטובות ביותר בכל הזמנים בקרב 7 לנשים ומחזיקה תוצאות 2-3 הטובות בכל הזמנים בקפיצה לרוחק. גם היא התאמנה תחת הדרכתו של בוב קרסי ובהמשך נישאה לו.

אשלגי: הבנתי כשבוב מקשה על החיים את רצה לבכות לג'קי. איך זה עובד?

פליקס: היא אף פעם לא רחוקה יותר משיחת טלפון או טקסט. (צוחקת) היא יודעת! היא מכירה אותו. אנחנו כולן עושות את זה. אחרי אימון קשה במיוחד אנחנו מתקשרות לג'קי ושואלות – "איך בכלל התמודדת איתו?" או "איך את מציעה להתמודד עם הטירוף שלו?".

אשלגי: היא משהו מיוחד.

פליקס: היא מדהימה. (מתפוצצת מצחוק) אני לא מבינה איך היא הצליחה גם להתאמן אצלו וגם להיות נשואה לו. היא התמודדה עם הרבה דברים… אבל בובי הוא מדהים. אני חושבת שלכל מאמן גאון יש כנראה משהו שלא לגמרי בסדר איתו, וגם הוא כזה, אבל הוא מדהים.

אשלגי: יש עוד ספורטאי עבר שמעורבים במערכת הזאת? כמו ולרי בריסקו הוקס (אצנית שזכתה בשלוש מדליות זהב אולימפיות בלוס אנג'לס 1984 – ב-200, 400 ו-4 כפול 400 מטרים)?

פליקס: ולרי מאד מעורבת. היא תמיד תורמת לנו מהניסיון שלה ועד השנה היא גם היתה עוזרת המאמנת שלנו. עכשיו היא מאמנת בעצמה במכללה קרובה.

אשלגי: אז סביבך יש צוות מוכח, ואת פשוט נעזרת במי שצריך?

פליקס: בדיוק. מאד מרגיעה הידיעה שג'קי, ולרי ועוד המון אחרות התאמנו תחת בובי והתוכנית שלו, והצליחו. הידיעה הזאת גם נותנת בטחון ואמון בתוכנית, כשיש ספקות.

אשלגי: תחזוקת מהירות (או סיבולת מהירות) – Speed Endurance. איך זה עובד? איך משפרים את זה – לא להאט אחרי 120-130 מטרים?

פליקס: הדרך שבה אנחנו עובדים על סיבולת מהירות זה לעבוד על מרחקים של 300 מטרים או 250 מטרים בכל המהירות. עבור ה-200 מטרים אלו המרחקים המשמעותיים שעליהם אנחנו עובדים הכי הרבה, במטרה לרוץ הכי מהר שאפשר (all out) משך כל הזמן הזה. אנחנו גם עובדים על מרחקים גדולים יותר כמו 600 מטרים וכאלה, אבל כדי באמת לשפר את סיבולת המהירות המרחקים של 250-300 מטרים הם החשובים.

אשלגי: צריך לרוץ אנארובי, להרוג את עצמך…

פליקס: בדיוק. הכי חזק שאפשר, וגם לעבוד על לא לאבד את הסגנון הריצה, דחיפה ב-50 מטרים האחרונים. אלה הדברים.

אשלגי: אלה האימונים הכי קשים?

פליקס: חד משמעית, כן. ואם מישהו שלא מכיר כל כך את הענף או כל אדם רגיל מסתכל מהצד, זה נראה כאילו – מה הסיפור? זה דווקא נראה די פשוט. אבל כשאתה רץ את המרחקים האלה בשיא המהירות, זה לוקח אותך עד הקצה.

אשלגי: מה זה אומר "לאבד את הסגנון"? צעדים מתקצרים?

פליקס: לאנשים קורים כל מיני דברים. הראש מתחיל לזוז, הידיים הולכות…

אשלגי: על מה את מנסה לשמור בסגנון?

פליקס: אני מנסה להשאיר את הידיים למעלה. שימשיכו לפמפם. להחזיק את הראש ישר. הנטייה אצלי היא לאבד את פעולת הידיים כשאני מתעייפת.

אשלגי: כמה את משקיעה בעבודת משקולות?

פליקס: אני בחדר המשקולות ארבע פעמים בשבוע, כל פעם שעתיים. מבחינתי זה מאד חשוב, לא רק כדי למנוע פציעות, אלא גם בשביל הכוח. אנחנו עושים סדרות של תרגילים מסוגים שונים.

אשלגי: זה כבר מאמן אחר?

פליקס: כן. זה מאמן משקולות. הם כמובן עובדים ביחד ובתיאום, אבל זה מאמן נפרד.

אשלגי: לכמה שיאים תחרותיים (פיקים) את מגיעה בשנה?

פליקס: אנחנו מנסים להגיע לשניים. זה לא תמיד קל, אבל אנחנו די מצליחים. שיא אחד לאליפות הגדולה – אליפות העולם או אולימפיאדה, ועוד שיא אחד לאליפות ארה"ב. בובי תמיד אומר שצריך להיות מספיק טובים (good enough) כדי להיכנס לנבחרת באליפות הלאומית, והכי טובים (best) באליפות הגדולה.

אשלגי: תזונה. יש משהו מיוחד? יש הבדל בין אימונים לתחרות?

פליקס: לא. אני משאירה את הכל כמעט זהה בין תקופות אימון לתחרויות. אני מנסה לשמר את אותה סביבה גם בתזונה. לרוב התחרויות שלי הן בערב, אז בבוקר אני בדרך כלל אוכלת שיבולת שועל, פירות ושותה מים… משהו כזה, וזה בדרך כלל מספיק בשביל להתחרות. מאוחר יותר, אם התחרות בערב המאוחר, אני יכולה לאכול גם משהו קל לצהריים, משהו כמו סנדוויץ'. אני לא אוהבת לאכול יותר מדי לפני שאני מתחרה.

אבל ארוחות רגילות כשאין תחרויות הן עתירות חלבון. אנחנו רצים כל-כך הרבה, אז חשוב לאכול כדי לא לאבד את המשקל. אני אוכלת הרבה עוף בגריל, סלמון, תפוחי אדמה, דברים כאלו. מאד מאוזן, אבל לא משהו מיוחד. לחם אני אוכלת בכיף.

אשלגי: מה התמיכה שאת מקבלת מנייקי, ומה המשמעות של התמיכה הזאת בשבילך?

פליקס: אני מתה על זה. לדעתי מה שאני הכי אוהבת בנייקי זה הטיפול בנעליים. אני מקבלת נעליים שמותאמות במיוחד עבורי. זה היה תהליך רחב מאד למצוא מה בדיוק מתאים לי. עשינו בחינות, שינויים, ניסיונות. היתרון הוא שסביבי יש הרבה אנשים מנייקי שרוצים לתת לי את המוצרים הטובים ביותר ושמאד משקיעים בזה, וזה דבר נפלא שלא היה לי קודם. חוץ מזה, כל המוצרים שלהם מאד מתקדמים, מאד "קול", מאד אופנתיים, ואלה דברים שחשובים לי. אז מבחינתי זו שותפות נהדרת.

אשלגי: את תומכת בהרבה מאד עניינים. נשים באתלטיקה, התנגדות לסימום ותוכנית "האמינו" (Believe), כל נושא השמנת יתר, בריאות וחוסר תנועה אצל ילדים, ארגון האתלטים (ניסיון חדש של האתלטים להתארגן כדי שתהיה להם אפשרות להשמיע את קולם בעניינים הנוגעים להם). מאיפה יש לך זמן?

פליקס: נושא ארגון האתלטים זה לא דגל שאני נושאת, אבל בהחלט אתמוך בו. אני מנסה לא להתפרס על יותר מדי עניינים. יש שניים-שלושה נושאים שמאד קרובים ללבי, בהם אני משקיעה הכי הרבה. מלחמה במגפה של העדר פעילות פיזית אצל ילדים זה משהו שמאד חשוב לי, ואני גם מעורבת עם ארגון שנקרא "הזכות לשחק". הם הולכים למדינות עולם שלישי ופועלים בפיתוח ספורטיבי לילדים צעירים. אני נוסעת לאפריקה איתם בנובמבר הזה. אלו שני נושאים שמאד חשובים וקרובים ללבי.

אשלגי: אליסון, תודה רבה. עשית עבודה נפלאה בלונדון, בכל שלושת הריצות.

פליקס: תודה.

חגי אשלגי
שואף לתנועה