שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

טריאתלון מתחילים

המחלה "המסתורית" שתקפה את הטריאתלטית סוניה אריאלי – פרק 03

זו היתה שנת השיא שלה בה התחרתה סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף - פרק 03

תקציר הכתבות עד כה: היתה זו שנה בה התחרתה הטריאתלטית סוניה אריאלי בשלוש תחרויות חצי איש ברזל בארץ ובחו"ל, אך כשעייפות מוזרה תקפה אותה בשילוב טשטוש בראייה ותופעת "ריפלוקס", היה ברור לה שמשהו חמור מתרחש אצלה בגוף. מאחר ותוצאת בדיקת ה-MRI לב היתה שלילית, נקבעו לה חודשיים מנוחה מוחלטת על מנת לבדוק אם זה בעיית "לב ספורטאי".
לקריאת הפרק הראשון בסדרה – לחצו כאן
לקריאת הפרק השני בסדרה – לחצו כאן


מאי-יוני 2018 ייאוש. את הגזירה לחודשיים מנוחה טוטלית אני מקבלת קשה מאד. לא יודעת עדיין לאיזו רכבת הרים אני נכנסת. טרם הפגישה עם פרופ' נעמה קונסטנטיני היתה לי גם "אפיזודת סאפ" קצרה, שתרמה לא מעט למשבר המנטלי שחוויתי. נודע לי על קיומה הקרב של תחרות בחתירה על סאפ, לנשים בלבד. איזה יופי. אני חייבת לנסות! לקחתי 2 שעורים ממדריך, השאלתי סאפ מחברה והתחלתי להתאמן. במשך שבוע וחצי חתרתי כל יום כשעה, מאזינה לקול מגע המים במשוט, נרגעת מהמערבולת הגועשת אליה נסחפו חיי. אפילו בדקתי מול מנהל התחרות לגבי המקצה בו סיכויי לפודיום גבוהים יותר.

מה יקרה לי בחודשיים ללא כל פעילות? | צילום: עמוס גיל

"את לא יכולה בלי תחרויות?"

כאשר נעמה שומעת על כך היא מורה לי נחרצות להפסיק מיד את השטות הזו. "את לא יכולה בלי תחרויות?" היא שואלת. כנראה שלא. שבורה ונזופה אני נפרדת מהסאפ ושוקעת בדכדוך עמוק. לא לרוץ. לא לרכוב. לא לשחות. לא תרגילי כוח בבית. אפילו סאפ אסור לי! גם העיתוי לא עוזר. מזג האוויר נפלא, טמפרטורת המים בים נוחה, אין מדוזות, אין גלים. בעבודה פחות לחוץ. תקופה אידאלית לאימונים. ואולם אינני מלינה על היעדר האימונים. ממילא אני שבר כלי כעת.

נעמה מצפה שהמנוחה תעזור לי גם לצאת ממחלת הנשיקה. אני מסכימה. שלושה דברים אחרים מטרידים אותי:
1. היעדר תרגילי כוח שמשמעו אבדן כל מסת השריר. מילא אם זה קורה בגיל 20, אבל בגיל 50 ייקח לי זמן רב לשחזר אותה.
2. נטייתי להשמנה (ב-6 השנים האחרונות הורדתי כ-20 ק"ג ממשקלי, בתהליך קשה ומתיש). מה יקרה לי בחודשיים ללא כל פעילות?
3. הפן המנטלי מתחיל להוות אבן מפתח. כבר 6 חודשים שאינני מתאמנת ואפילו לא יודעת למה. כאשר מתגלה סוף סוף הסיבה, עדיין מצבי לוטה בערפל. לא ברור מה ההמשך. חוסר הוודאות והזיגזג הקבוע בין תקווה לייאוש נותנים בי את אותותיהם. הומור עצמי ותמיכתם של חבריי מחזיקים את ראשי מעל למים הגועשים. אך לכמה זמן זה עוד יספיק? אני קרובה מאד לנקודת השבירה!

24 שעות ארוכות נמשך לו המשבר, עמוס ברחמים עצמיים. בבוקר המחרת אני מתעשתת ויוצאת למלחמה כנגד המשקל. התפריט היומי שלי כולל מגוון בורקסים, מילקי ועוגיות חיוך. נדרש שינוי! בהמלצת חברים אני פונה לטריאתלטית עדי דוד, נטורופתית ותיקה ומנוסה. היא ספורטאית. היא "משלנו". לפגישה איתה אני מגיעה בוויב שלילי ולוחמני ומזהירה שלא תבלבל במוח עם טרנדים בריאותיים מודרניים, ושלא תציע לי לאכול חסה. "רק תעשי משהו שלא אשמין" אני מסכמת. אבל עדי היא אשת ברזל, לא נבהלת בקלות. היא עוברת בדקדקנות על בדיקות הדם שלי ומנחה כדלקמן: לשיקום הכבד הפגוע יש להפסיק לחלוטין אכילת בשר, עוף, חלב רגיל וכל מזון אחר מחיות גדולות. יש לאכול ביצים, דגים, עדשים, יוגורט עיזים, שמן זית וירקות. לשיקום הלב להקפיד על ירקות אדומים ופירות יער. לטיפול בקרחת הלחץ יש לצרוך 2 כפות גרעיני דלעת ביום. למניעת ריפלוקס ועלייה במשקל יש להפסיק עם הסוכרים ורוב הפחמימות (לא צריך. ממילא אני לא עושה כלום) ולשתות המון מים.

רוצה לשוב מיד לעליות ואינטרוולים | צילום: צלם אותי

חלושה, חולה ומדוכדכת, אני מקבלת את כל המלצותיה ונכנסת לתקופת הסגר של בטלה מוחלטת ומהפך תזונתי קיצוני. וכאן מגיעים שני האירועים המדהימים ביותר בסיפורי המוזר. הראשון קורה ב 12 במאי. טריאתלון אכזיב. זהו טריאתלון הבית עבורי. כל מטר על מסלול הרכיבה והריצה ספוג בזיעתי. הדגים בחוף אכזיב מכירים אותי אישית (גם המדוזות. אנחנו שוחות באותו הקצב). 3 פעמים הייתי ראשונה כללית בין הנשים בתחרות זו. הפעם אינני מתחרה. מספר טריאתלטים לנים בביתי ובבוקר התחרות אני קמה איתם מוקדם. שותה איתם קפה ומלווה אותם לשטח ההחלפה. שעות ארוכות אני מתבוננת במתחרים וליבי נחמץ. בתום התחרות אני חשה ברע וממהרת לביתי. הדופק מקפץ אך למרבה התדהמה נתפסים לי השרירים! ארבע ראשי, תאומים, קצת שפשופים בכפות הרגליים האופייניים לאחר ריצה ללא גרביים. כל התופעות של "לאחר תחרות" וזאת כשלא עשיתי כלום! האם זו הזדהות טוטלית עם התחרות? האם הצלחתי לבלף את נשמתי כך שגופי הגיב כאילו התחריתי? אינני יודעת. נפלאות הן דרכי האל.

האירוע השני מדהים עוד יותר. תוך מספר ימים מהתחלת תקופת ההסגר נעלמות כל בעיותיי הבריאותיות! כולן. שום דבר לא כואב, האוכל לא נתקע, הדופק לא קופץ, הכל רגוע. גם המשקל יורד בקצב מטורף. תוך שלושה שבועות יורדים 3 קילו ואני חוזרת למשקל הטריאתלון שלי (בניגוד למשקל מרתון הנמוך בכ-2 קילוגרמים). איזה אושר. אני קלה כציפור. האנרגיה מתחילה לחזור בהדרגה. לאט ובעקביות. הטיול עם הכלבים מתארך מיום ליום. תחילה חצי ק"מ בקושי רב, אחר כך קילומטר, שניים, ארבעה. אני חשה צמא גדול. סוחבת על גבי תרמיל עם איזוטוני. מחסלת 3 בקבוקי 750 מ"ל איזוטוני בכל טיול של 50 דקות. אחרי שבועיים מחליפה למים ולבסוף מוותרת גם עליהם. בתום 21 יום אני מסוגלת ללכת 10 ק"מ בקצב איטי. גם מהפכת התזונה עוברת בקלות. צריכת הקלוריות שלי נמוכה, הדחף למתוק נעלם ואין לי בעיה לוותר על מילקי. אני מסמנת את הימים על טבלת ייאוש ומתמלאת אופטימיות. סוף סוף הסיוט הזה עומד להיגמר. יחד עם יעקב קושינסקי, מאמני אנו משוחחים על חזרתי לספורט ומתווכחים קלות. אני רוצה לשוב מיד לעליות ואינטרוולים. הוא מדבר על חודש של ריצות ורכיבות קלות.

מתוך השבר הגדול נובע מעיין חדש | צילום: צלם אותי

שובה של התשישות 

אך שמחתי מקדימה את זמנה. האופוריה נגמרת בבת אחת ביום ה-23. עדי הנטורופתית ויעקב המאמן שלי חוששים שהירידה במשקל מהירה מדי. הם רוצים שאוסיף קצת פחמימות לתפריט אך אני מסרבת. סוף סוף אני לא רעבה. תנו קצת ליהנות. כפי שהם צופים מראש, מערכת העיכול שלי מגלה שעובדים עליה ובולמת את הירידה במשקל. בנוסף, כשנותרים כ-10 ימים העייפות חוזרת. וטשטושי הראייה. איזו נפילה. אני מכירה אותה, את העייפות הזו. היא שונה מהרפיון שלאחר אימון, או חוסר בשינה או היעדר מזון. קשה להסבירה. זו התשישות ההיא, שהתחילה בנובמבר ושבה לבקר. מערכת העיכול מוסיפה לתקוף ועוברת לאי-פינוי פסולת. כלומר אני מפסיקה ללכת לשירותים. "לא נורא", אני חושבת, "ממילא תכף בדיקת ה MRI השנייה ולאחריה הכל יחזור לקדמותו". אני מזמינה תור ל-MRI ומעדכנת את פרופ' נעמה קונסטנטיני.

"מה פתאום בדיקת MRI עכשיו?" היא תמהה "עוד לא עברו 4 חודשים"
"מה????" אני מתפלצת "אמרת חודשיים!"
"לא ולא" היא עונה " חודשיים לא מספיקים ל Deconditioning. וחוץ מזה אני לא אוהבת את העייפות הזאת. המתיני עוד חודשיים".
וואי וואי וואי. כנראה לא שמעתי טוב אז. איזה הלם. איזה נאחס עלי. 8 חודשים עברו והסיפור הזה עוד לא נגמר. נמאס לי. כל כך נמאס לי מהכול. נמאס לי מהעייפות. מהסלטים. מאוכל ציפורים. מהיעדר הפעילות.
ושוב משבר גדול. ורחמים. ותהיות.

ממשיכים. במהלך חודש יולי אני נאבקת קשות בבעיות העיכול. עדי מפעילה עליי את כל מגוון הפתרונות הטבעיים האפשריים. איננו רוצים להיעזר בתרופות משלשלות. זה ממכר. עדי רוקחת לי שיקויים מגעילים ומורה לי לנסות פשתן טחון, שזיפים מושרים במים, אבקות שונות וסירופים. כולם זהים ביעילותם – אפס תוצאות. כמו כן טעמם מופלא כטעם החצץ לאחר שדרכו עליו רצי מקצה אולימפי פעמיים. אני מתחילה לסבול מכאבי ראש ובמקביל מאבדת זמנית את חוש הטעם. לא נורא. בנסיבות הנוכחיות זה לטובה. שרירי הרגליים נעלמים ונמוגים. אני כבר לא נראית כמו ספורטאית. חלומותיי משקפים את ייאושי. אני רואה את פרופ' קונסטנטיני בחלומי ומדווחת לה על כאבי הראש. "תוסיפי חודש" היא אומרת. נעמה מגרד לי במרפק" – "המתיני עוד יומיים", "עקץ אותי יתוש" – תוסיפי 12 שניות". יום אחד בעיית העיכול נעלמת מעצמה. ככה סתם כאילו לא הייתה. במקומה מגיעה פגיעה חדה בשמיעה. אני לא מצליחה לברור קולות.

"דרך הכתיבה אני מגלה איזו דרך ארוכה עברתי" | צילם שמואל אריאלי

ואז פתאום, מתוך השבר הגדול נובע מעיין חדש. טפטוף של אור ושל אופטימיות. חוסר ההבנה ביני פרופ' נעמה קונסטנטיני מצטייר אחרת. הרי היתה כאן יד האלוהים. לו ידעתי מלכתחילה שיהיו 4 חודשים הייתי במשבר גדול יותר. אז הוא פיצל אותם לשניים. יופי. זה סימן טוב. אני חזקה והמחלה בנסיגה. גורם משמעותי נוסף בנקודה זו הוא הכתיבה. לאחר התלבטות ארוכה אני נענית לבקשה לספר על מחלתי ולא יודעת כמה טוב יצמח לי מכך. תוך הקפדה על רישום מדוקדק כרונולוגית של האירועים, אני מגלה איזו דרך ארוכה עברתי. כאשר נקודת המבט מתרחקת מההווה מתגלה דפוס קבוע בהתנהגות המחלה. היא תוקפת בכל הכוח אזורים שונים בגוף, שניים או שלושה במקביל, גורמת לפניקה אצל החולה, ולאחר שבועיים שלושה מרפה ועוברת לאזור אחר. היא כבר פגעה לי בכבד, בלב ובשרירים. בראייה, עיכול, עצבים וחוש הטעם. כאשר נפגעת השמיעה אני כבר במקום אחר. לא נבהלת. יודעת שזה יעבור.
מאזן הכוחות מתחיל להשתנות. לטובתי.

בערך בתקופה זו יוצא לאור ספרה האוטוביוגרפי של יעל ארד "ראשונה". המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל מקדישה פרק שלם בספרה לתקופה בה חלתה במחלת הנשיקה, בשלהי הקריירה הספורטיבית שלה. היא מתארת את התשישות האיומה שאחזה בה לפני המשחקים האולימפיים של אטלנטה. באותה תקופה מחלה זו לא היתה מוכרת בישראל, כך שלמרות המעטפת הטיפולית הרחבה לה זכתה כספורטאית אולימפית, אובחנה המחלה רק 8 חודשים לאחר שהתחילה, כשכבר היתה בשלב מתקדם. המחלה פגעה בה קשה מאד. במשך 3 שנים לא יכלה להתאמן כלל ולבצע פעילויות הכרוכות בהעלאת הדופק. תהליך החלמתה נמשך 13 שנה.

החלטתי שכאשר אקבל אישור לחזור לאימונים אתמקד בצד האופטימי בסיפורה הכולל טיפים להחלמה: לבצע אימוני משקולות בעצימות נמוכה, תזונה המושתתת על 80% חלבון ב-5 ארוחות ביום. לקום בבוקר בשעה קבועה, להגביל את המנוחה ולא להיכנע לרצון לא לצאת מהמיטה. הדבר המתעתע ביותר במחלה לדעתה הוא שמרגישים טוב, חוזרים למאמצים לא מבוקרים והדבר מוביל שוב לנפילה. צריך להקפיד לשמור על כללי ההחלמה כל הזמן, לתת לשרירים הרבה דלק לפני שמתחילים להעלות הילוך. יש להיות עקביים וסבלניים.

אז מה הלאה?

בימים אלו מלאו 9 חודשים למחלתי. אני מוכנה ללידה מחדש. השלב הבא כבר לא שייך לסיפור הנוכחי ולכן אני בוחרת לסיים את סיפורי כעת. מחלתי אובחנה. בדיקת MRI לב נוספת תבוצע בסוף אוגוסט ותחרוץ את גורלי. במידה ותהיה שלילית לא אוכל לחזור לספורט. אבל זו איננה אפשרות מבחינתי. הבדיקה תהיה חיובית, נעמה תאשר את חזרתי לאימונים ומשם תתחיל אופרה אחרת לחלוטין. יחד עם יעקב קושינסקי המאמן שלי נלמד ונבנה את תכנית השיקום צעד אחר צעד. גופי עבר תהליך ריסטרט רציני ונגיף הנשיקה נמצא בתוכו. עלינו ללמוד לחיות עמו בשלום. תהיה לנו עבודת מחשבה גדולה אבל אינני פוחדת. 10 שנים למדתי בטכניון. אני יודעת לחקור. אני אוהבת לחשוב. נקודת ההתחלה שלי תהיה נמוכה ביותר, אבל הגוף זוכר והנפש חפצה.

ברצוני לנצל במה זו כדי להודות למאות האנשים שליוו אותי עד כה. כל מי שעצר באמצע הריצה לתת חיבוק, מילה טובה, חיוך. מי שהתקשר, והתעניין, נתן עצה. תודה לכם על שהייתם שם.
גם אם לא הבנתם. כי את העייפות הזאת זר לא יבין.

לחצו להרשמה לישראמן 2019


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il
0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes

מאמרים נבחרים

  • שביל השרון: 60 ק"מ של ריצה בנופים משכרים

    מחפשים מסלול ירוק וציורי עם תוואי שטח משתנה ובמסדרון אקולוגי מרתק? המסלול החדש הזה שמתחיל בנחל אלכסנדר ומסתיים…

    קרא עוד
  • תכנית אימון למתחילים: מ-0 ל-5 ק"מ ריצה

    רוצים לעשות ביחד את ה"צעד הראשון"? אז בואו נתחיל לאט ובביטחון עם תכנית אימונים בסיסית שתוביל אתכם לריצה…

    קרא עוד
  • מה לעשות במקרה של פציעת פלנטר פצאיטיס?

    מרבית קהילת הרצים והרצות מכירים היטב את המונח דורבן ולא בהקשר של מכרסמים חמודים. הנה מה שצריך לדעת…

    קרא עוד
  • 4 עקרונות לפעילות גופנית לאחר צום

    כיצד חוזרים לפעילות גופנית לאחר צום? הפיזיותרפיסט עופר צחר עם הדגשים לחזרה לשגרת חיים ספורטיביים בייחוד בתקופה מבלבלת…

    קרא עוד
  • עולים במשקל בסגר? 7 דרכים לשלוט במשקל גופינו בתקופת הקורונה

    הסגר כופה על רבים מאיתנו אורח חיים אפילו יותר יושבני מזה שהתרגלנו אליו, ובלי לשים לב קל מאוד…

    קרא עוד
  • אצילות או רוח ספורטיבית? הטריאתלט שריגש את כל העולם

    הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם והוא למעשה לא דן בספורט, אלא במשמעות הניצחון לאדם…

    קרא עוד
  • איך מתחילים לרוץ? 10 כללים לרצים מתחילים

    החלטתם להתחיל לרוץ? הנה עשרה כללי אצבע לרצים מתחילים שיכווינו אתכם ושכדאי לכם לרוץ איתם

    קרא עוד
  • גיא ניב מסכם את הטור: "זה היה אכזרי, אבל נהניתי"

    ראיון עם הרוכב גיא ניב שצלח 3,482 ק"מ מפרכים בטור דה פראנס עם רגעי דרמה, כאב וקושי מהפרינאים…

    קרא עוד
  • לקראת הסגר: מה התקנות החדשות לגבי פעילות ספורטיבית?

    עד איזה מרחק מותר לצאת בזמן הסגר לריצה או הליכה ומה לגבי המסכה? הנה פרוט התקנות החדשות לפני…

    קרא עוד
  • כך תשפרו את מהירות הריצה שלכם

    חלק גדול מהרצים החובבים חולמים לשפר את התוצאות שלהם - כך בדיוק תעשו זאת

    קרא עוד
  • ריצה VS שחייה: איפה שורפים יותר קלוריות ומה היתרונות של כל אחד מהם?

    כל עוד אנו מבצעים פעילות גופנית מצבנו מצוין, אך מה עדיף יותר, לשחות או לרוץ? הפיזיותרפיסט עופר צחר…

    קרא עוד

5 thoughts on “המחלה "המסתורית" שתקפה את הטריאתלטית סוניה אריאלי – פרק 03

  1. Avatar ג/c הגיב:

    הסיפור שלך מרתק וקראתי כל מילה בשלושת הפרקים.
    מהיכרות "מרחוק", אין ספק שאת דמות מרכזית בעולם הטריאתלון והעברת בצורה מאוד מדוייקת את התחושות סביב ה "אובדן" שחווית.
    אבל יש פה אבל גדול – כל אחד יכול לחלות. גם אם במקרה וגם אם הגוף אומר "סטופ". העניין הוא איך מזהים את התמרור ומה עושים איתו. אין לי ספק שהחתירה למצויינות, לפודיומים בדמקה והלחץ להתאמן ולהתחרות עמדו לך לרועץ ובעצם את (והמאמן) הייתם האוייב מספר 1 שלך. זה הלקח הכי חשוב מכל הסיפור הזה. מדובר בספורט חובבני, גם אם לוקחים אותו מאוד ברצינות, לרובנו יש עוד כמה דברים חשובים בחיים ולא שווה להקריב אותם בגלל חוסר מודעות… הרבה בריאות והצלחה

  2. Avatar KZ הגיב:

    יש הבדל גדול בין הרחבה של הלב לבין עיבוי דפנות הלב. אלו שני תהליכים פיזיולוגים שונים שגורמים לתחלואה שונה. וירוס ה EBV שגורם למחלת הנשיקה הוא די שכיח, והאפשרות של פגיעה בלב גם היא מוכרת וידועה, ולרוב מתרחשת בצורת דלקת בשריר הלב או קרום הלב, שחולפת לאחר מס' שבועות ברוב המקרים. התפתחות "קרדיומיופטיה" שגורמת להרחבה של שריר הלב כתוצאה מ"מחלת הנשיקה" היא יותר נדירה. על סמך הפרטים החלקיים שסיפקת – אכן יתכן וההרחבה/עיבוי בשריר הלב (לא ברור) – יכולה להיות גם משנית לפעילות גופנית מאומצת כדוגמת טריאתלון, במידה ומדדים אלו מופרעים במידה קלה (מה שנקרא "לב ספורטאי"), ולשם האבחנה המבדלת עוזר לבצע בדיקות הדמייה לאחר הפסקה זמנית של פעילות.
    מקווה שאכן יהיה שיפור במדדי/תפקוד הלב בבדיקת ה MRI הבאה. כמו כן, סביר שהחולשה, עייפות וכו'
    היו קשורים להשפעה הסיסטמית של הוירוס ולא בהכרח למעורבות הלבבית.
    ובכל מקרה- צריך לדעת שפעילות גופנית בגילאי המאסטרס בענפי הסיבולת כרוכה בסיכון גבוה יותר לבעיות רפואיות שאינן אורטופדיות… ולכן עדיף גילנו לעשות ספורט לשם הנאה ולא לשם תחרות ושבירת שיאים של מרחק/סיבולת וכו'.
    בהצלחה !

  3. Avatar דוד הגיב:

    תיאור יפה ומרתק.
    חסר לי קצת המסקנות וההצעות לקוראים ולספורטאים .
    כל הכבוד סוניה ורק בריאות

  4. Avatar נעה כפרי הגיב:

    סוניה, קראתי כל מילה בשקיקה. מאחלת לך רק הרבה סבלנות ופיתוח תחביבים אחרים בינתיים. מקווה להמשיך לראות אותך קופצת לבקר בטריאתלונים ובכלל, היה נהדר לראותך באכזיב (פעם ראשונה לא רק את הגב)! אני עוד צריכה לנצל את האירוח הצפוני מתישהו… ובהמשך – החלמה מהירה!

  5. Avatar אנטון הגיב:

    הי,
    מחלת הנשיקה נודעת גם בשם הורגת הספורטאים לא קטלנית אך בגלל ההשפעה שלה על הגוף שלא מאפשר המשך אימון ותחרות. אני חליתי במחלה לפני שנים רבות, המחלה היתה קשה לא זוכר אותי במצב כל כך סטטי לכל כך הרבה זמן, אבל הנורא מכל היה להתאמן אחרי , התחושה היתה כבדות שקשה לתאר כאילו שאני רץ בגוף של מישהו אחר. לקחת שנה וחצי עד תפסתי את עצמי מרגיש כאילו שחזרתי לגוף שלי ( מאחל לך הרבה פחות).
    אישית מכיר אותך ושמעתי על מה שקרה לך דרך אחיך גדעון ודרך יעקב. אני מאחל לך החלמה מהירה ובעיקר החלמה מלאה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *


2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות