שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אופניים מרוצים בארץ

גראן פונדו כלל בריאות – מיומנו של שטיחון

קשה, מאתגר, מלמד, יוצא דופן. נמרוד כהן, רוכב שטח שיש לו אופני כביש בבית, מסכם את הגראן פונדו בחדווה

קשה, מאתגר, מלמד, יוצא דופן. נמרוד כהן, רוכב שטח שיש לו אופני כביש בבית, מסכם את הגראן פונדו בחדווה

מאת:נמרוד כהן

ענף האופניים נחלק באופן מסורתי לכבישונים ושטיחונים, או Roadies ו-Mountain bikers במקור. נהוג לחשוב שהכבישונים הם בעלי תרבות ענפה (סה"כ ענף בן קרוב ל-130 שנים, שמקורו באירופה הקלאסית), רזים, מגולחים ומגוידים, יבבני משקל, אוהבי עליות וכושר, מכירים את גיבורי הענף ואת הישגיהם ועוד. נהוג לחשוב על השטיחונים שהם חסרי תרבות (סה"כ ענף בן פחות מ-40 שנים, שנולד בקליפורניה על עננים סגולים של חומרים בגידול ביתי), מטפחי כרס בירה, שעירים, חובבי טכנולוגיה ובולמי זעזועים, אוהבי ירידות ואדרנלין (ומתעבי עליות), ולא מכירים את גיבורי הענף כי אין כאלו…

אז נהוג.

בניגוד להרבה חברים שנכנסו לרכיבה דרך אופני ההרים, הכירו את ענף הכביש, נשאבו לתוכו טוטאלית ולא חזרו לשטח, אני מייצג את אלו שגילו את אופני הכביש דרך אופני ההרים. זו הייתה דרך מצוינת להיכנס לכושר, ללמוד לא לפחד מעליות, וגם לרכוב עם חברים ולהכיר עוד שבט. עדיין, אני מגדיר עצמי כרוכב שטח שיש לו אופני כביש בבית, ולא להיפך.

אופני הכביש שלי יכולים לעבור חודשים ללא רכיבה. אבק, אתם יודעים. עניין של אהבה עזה לשטח, פחד מהכבישים באמצע שבוע, חוסר יכולת בסיסית לעמוד בשעות ההזויות של הרכיבות הקבוצתיות בשבת וכו'. אבל כשיש פרויקטים ייחודיים ומדליקים, אני בין הראשונים לקפוץ על העגלה, בין אם אלו יוזמות מקומיות לטיפוס החרמון או למסע רכיבה לאילת של קבוצה כזו או אחרת, ובטח אם יש אירוע יוצא דופן בשמי ארצנו דלת הקלוריות בתחום זה.

ידיעה מכת גלים

על הגראן פונדו מהגלבוע לחרמון שמעתי לראשונה לפני כחודשיים וחצי. בדיוק לפני שנה השתתפתי בגראן פונדו הראשון בחיי, בניו יורק, התמכרתי לחוויה והבטחתי לעצמי לנסות ולחזור עליה כמה שיותר. נרשמתי למסלול הארוך, התחלתי לשדל חברים להצטרף לרכיבה, והתחלתי להתכונן דרך רכיבות שטח וכביש ארוכות ואתגריות יותר.

מספר תוכניות אימון מקצועיות פורסמו באתרים השונים, אבל אישית, אם אני מתחיל ממש "להתאמן", קרי אינטרבלים, מדי דופק, תוכיות אימון וכו', החשק לרכיבה עובר לי די מהר. אני מעדיף לרכוב הרבה יותר מהרגיל, לנסות ולהתפוצץ בעליות, להיקרע כל פעם, ולחשוב שאני ממש, אבל ממש, משפר את הכושר שלי.



יקר לי, כואב לי, עוד לא סיימתי לשלם על גלגלי הקרבון שלי… בתחנות ההאכלה קיבלנו כל טוב: בננות, תמרים, תפוחים, חטיפי אנרג'י, משקה איזוטוני, מים, ובעיקר, עובדים מסורים שטיפלו בנו כמו בילדים



ובישראל, כמו בישראל

השמש זורחת, גלגלי קרבון נמכרים כמו פאלפל, אבל הישראלי מקטר ומבקר. המטלה הכי קשה בארגון אירוע מגלומני וארוך לאללה כמו גראן פונדו כלל בריאות, היא מימון האירוע. המנהלות והליווי המשטרתי והמקצועי כרוכים בהוצאה מטורפת. זה לא יכול לעבוד בלי נותני חסות רציניים ששמים יד בכיס, בעיקר בגלל חזון או אהבה אישית לספורט הרכיבה, כי חשיפה בערוצי המדיה המרכזיים הם לא יקבלו מזה (ולראיה, יומיים לאחר הגראן פונדו, לא קיבלנו ידיעה על האירוע אפילו ב"הארץ", עיתון שמסקר אופניים). אז קודם כל שאפו ל"כלל בריאות", ל"דור אלון", פדקס, בוטקיה, גו, נגב וכל שאר הגופים שעזרו לאירוע לקרות. בנוסף, הרוכבים באירוע התבקשו לשלם סכום לא מבוטל, אך הגיוני, של 420-560 שקלים, תלוי אם הזמינו הקפצה בחזרה באוטובוס.

מהצד נראה לי שכלכלת האירוע נשענה גם על דמי המשתתף ולא רק על החסויות. זה הגיוני, במיוחד לאור העובדה שבאירוע רכבו כ-420 רוכבים בלבד (בניו יורק שילמנו 220 דולר, קיבלנו אירוע לפנים, עם חולצת רכיבה מקצועית של Giordana, רק שהיו 2,200 משתתפים בשנה הראשונה וחסויות מגופים עניים ועשירים).

הראשוניות, החזון, האמונה וההשקעה בעתיד, נדרשת לא רק מהמארגנים ונותני החסות, אלא גם מאיתנו, הרוכבים. כל אחד שמממן לעצמו טריאתלונים או מסעות רכיבה בחו"ל, אופני קרבון חדשים פעם בשנתיים, בגדי רכיבה במאות שקלים וכו' (כן, קהל הכביש ברובו נמצא בחתך סוציו-אקונומי, איך לומר, "לא נמוך"), יכול לעשות לעצמו ולענף טובה, לשים את השקלים האלו באירוע כזה ובעתיד של אירועים כאלו.

אבל היי, קל יותר להיכנס במארגנים בפורומים השונים, לספר להם שילמדו לעשות עסקים "כי באיטליה גראן פונדו עולה 30 אירו ומקבלים הרבה יותר", או לעשות אירוע זהה, עם ליווי אוטובוס פרטי, שבוע לפני כן, ואז לכתוב בדף הפייסבוק של הגראן פונדו: "עשינו את זה לבד ועלה לנו רק 170 שקלים". וואו. מדהים. אתם רוצים לומר שעשיתם את זה לבד, ללא ליווי משטרתי, ולא עלה לכם 400 שקלים? מעצבנים.




ללא מילים… כנראה שהוא לא קרא בשוונג את כתבת הטיפים לקראת הגראן פונדו


התאריך מתקרב

איכשהו, הגראן פונדו, ואירועים כאלו בכלל, תמיד קורים לי מהר מדי. לא רכבתי מספיק, לא החלפתי כידון באופני הכביש, אפילו שרזניק הראה לי שהפוזיציה שלי עם הכידון והידיות האלו לא טובה, נהרס לי הכושר בפסח וכו' וכו'. עד לגראן פונדו הספקתי להכניס ארבע רכיבות כביש בהרי ירושלים, בכולם צברתי בין 1,500 ל-2,000 מטרים טיפוס, על 90-100 ק"מ, כשהתוכנית היא לרכב בקצב של רכב דיזל, מתחילת הרכיבה עד סופה, כלומר, לשמור כוח לעוד כ-70 ק"מ ועוד יותר מ-1,000 מטרים של טיפוס.


רק באירועים דוגמת הגראן פונדו, אתהיכול למצוא עצמך רוכב מאחורי מקצוען (רן מרגליות מסקסו בנק), ולצידו, בחור חזק על אופני בוטקיה בני עשרים וחמש מפלדה, עם תיק כלים מעור…


הבעיה עם המסלולים השונים העולים לבר בהר, היא שהם תזזיתיים מדי, כלומר מורכבים מעלייה-ירידה-עלייה-ירידה רצופים, כך שהגוף נח ומתאושש לאחר כל עלייה, כשבגראן פונדו עצמו אתה אמור לחוות Stress של טיפוס, החל בחמת גדר וכלה בקו הסיום.

הקטע הקשה במסלול הוגדר על ידי מי שרכב אותו, כמישור המדומה וסחוף הרוחות, מסוף העלייה בחמת גדר, ועד למסעדה. כ-75 ק"מ של גבעות מתגלגלות במגמת עלייה קלה עם רוחות צד חזקות, המחייבות עבודה קבוצתית, וחישוב חלוקת כוח קפדני ומדוקדק. אישית, אני אוהב עליות, ירידות וסיבובים (כי זה מעניין, הדרך מספרת לי סיפור), ושונא, שלא לומר מתעב, מישורים של עבודה סיזיפית (כי זה משעמם ושובר אותי מנטאלית). אם היה לי מאמן, הוא היה מסביר לי שבדיוק את החולשה שלי אני צריך לשפר, עליה לעבוד, אותה לשפר, ושולח אותי לאימוני קריטריום, טמפו ושיוט, שישפרו לי את הכושר במישורים, אבל אין לי. לקראת האירוע אני מתארגן על טרמפ, אוכל, חטיפים וג'לים, משתדל לישון טוב לילה לפני, אבל מתפשר על שעתיים וחצי בלבד, ויאללה, לדרך צפונה.


הו, הייאוש, זה מה שמחכה לנו מסוף העלייה של חמת גדר. לא מרגישים את הרוח בתמונות…

זינוק בגלבוע

חמש בבוקר ואיל חברוני ואני כבר על כביש 6, בדרך לזינוק בגלבוע. מלא רכבים עם אופני כביש חולפים לצידנו ומפלס ההתרגשות מתחיל לעלות. איזה מזל ש-70 הק"מ הראשונים מנהלתיים, והלחץ הנפשי בזינוק לא יעשה בנו שמות.

מגיעים למגרש החניה הסמוך לסקי-גלבוע, ובאוויר כבר אווירת חגיגה. מלא רכבים, רוכבים, באנרים, הודעות בכריזה, קפה אספרסו משובח לכל דורש, תור עצום בשירותים, שקיות פדקס קטנות וצפופות שיחכו לנו בסיום (איכשהו הצלחתי לדחוס לשם כפכפים, קפוצ'ון, טונה, משקפי שמש, כובע – אני מסודר…), תדריך ודברי פתיחה, והיי, יוצאים לדרך בזמן בטור מנהלתי, כמעט ללא נפילות.

במגרש החניה אני פוגש את הרביעייה ששודכה לי על ידי המאמן אופיר גלאון, שגם כתב תוכנית אימון רב שבועית לגראן פונדו בביקפאנל. המשודכים הם שלושה רכובים שיעשו את הטור טראנס אלפ בכביש ביולי הקרוב, ורוכב XC עצבני, חזק ורועש ממשגב שאני מכיר שנים, אליוט שרמן. החבר'ה נראים טוב: מגולחים, חזקים, דלוקים ועל יצירות די יפהפיות. התוכנית שלנו: רוכבים יחד ושומרים על כוח עד לחמת גדר. את חמת גדר רוכבים שקול בלי להתפוצץ, אחריה עבודה קבוצתית עדיין בינוני עד לחרמון, בחרמון נותנים את כל מה שיש.

נשמע הגיוני. תיכף נראה איך זה יעבוד. יאללה, יש לי אירוע על הראש.


החמישייה הפותחת, בנקודת הזינוק בחמת גדר. משמאל: ענן, אליוט, אורן, ירון ועבדכם הנאמן

גלבוע-חמת גדר

הקטע המנהלתי הזה מן הסתם היה הכי כיפי, הכי חברתי והפחות לחוץ וכואב. המארגנים הובילו עם רכב שקצב את טור הרוכבים, כל כוכבי הרכיבה והמקצוענים למיניהם רכבו בראש, ואנחנו בקצב נינוח אי שם באמצע. פגשתי מלא אנשים, טיפסנו לגלבוע במזג אוויר פשוט אירופאי – ערפילים, קריר, כביש צר ומתפתל בין עצים ופרות, כדור פורח בעמק למטה. פשוט מדהים. הירידה מהגלבוע טכנית ומסוכנת: מעברי בקר, בורות בכביש, עיקולים, וטור הרוכבים עדיין צפוף ולא פרוש מספיק. אמנם עדיין לא תחרות, אבל בירידות כולם מרביצים. עצירה מנהלתית ראשונה וארוכה בתחנת הדלק בסוף הירידה, מספקת הזדמנות לסמול טוק רגוע, צילומי בייק-סלבס ותדלוק למי שצריך.


יהודה גרשוני, עד כה הרוכב הישראלי המצליח ביותר אי פעם (רכב כדומסטיק של שון קלי, בטורים הגדולים באירופה), הגיע משווייץ לכבד בנוכחותו את האירוע, במדים של פעם. מימינו, זוהר רובין, יבואן ביאנקי ו-GSG, חבר עבר בנבחרת ישראל

ממנה הפלוטון כבר יוצא עצבני וקצר רוח, והקצב במישורים עולה מהר. משום מה החמישייה שלנו חושבת שזה נכון לעבוד מקדימה "עם הגדולים" כבר עכשיו, אנחנו בקצב די חזק לטעמי (כל השקעת אנרגיה בקטע שלא נמדד היא בזבוז מבחינתי, פה צריך להגיע לחמת גדר עם כולם, אך במינימום מאמץ), אבל זה מה יש. להפתעת כולם, אחרי פחות מעשרה ק"מ שוב עוצרים, לעוד הפסקה ארוכה. נכון, זה מעצבן את הגוף והנפש, והפלוטון מגיב בשינויי קצב שלא עושים לי טוב, אבל אנחנו על צירים מרכזיים, תלויים בהחלטות וניהול המשטרה, וזה חלק מהעניין שצריך לקבל ולהבין. כל עוד אנחנו בקטע המנהלתי – ניחא.


מישורים מהירים בדרך לזינוק התחרותי בחמת גדר


לפחות יצא לי לרכוב אחרי חולצה כחולה של סקסו בנק במשך דקות ארוכות… לקראת חמת גדר המישור הופך לעלייה מתונה ומתגברת, הקצב עולה והרוכבים מרביצים קצת, בודקים את הרגליים ואחד את השני. מגיעים לחמת גדר ויש פה עוד אירוע: כרוז, אוהלים, שער זינוק, מלא ניידות והרבה רוכבים של המסלול הבינוני, שמחכים פה כבר זמן מה. אחרי שמשקים איזה עץ ומתדלקים את הבקבוקים, אנחנו תופסים מקום לזינוק התחרותי.


ייצוג נשי מכובד באחד העיקולים בעלייה מחמת גדר, קבוצת ICC בסגול

חמת גדר-מסעדה

פרט לכך שזו אחת העליות התלולות בארץ, זו בהחלט אחת העליות היפות בארץ, עם נופים מדהימים של הירמוך כמדומני, ותצפית לשלוש מדינות: ישראל, ירדן ואז סוריה. פה עמדנו בתוכנית וטיפסנו בקצב בינוני ומבוקר. כשתי סרפנטינות מעלינו אני מבחין ברכב המארגנים הירוק ובמובילים. הבדלי הרמות בין הטופ הישראלי שהגיע לאירוע לבינינו הם בלתי נתפסים… משהו שמכניס אותך לפרופורציות ולצניעות, ויפה שכך.

כשנגמרת העלייה פחות או יותר, החמישייה שלנו מתאחדת, וביחד עם עוד שלושה חברים חדשים, אנחנו מתחילים לעבוד יחד באלכסון, כנגד הרוח הידועה לשמצה. בדיעבד, כל ההפחדות על הקטע הזה, הקשה ביותר במסלול הגראן פונדו, זה שמחייב רכיבה טקטית וקבוצתית – כולן נכונות. אנחנו, כחמישייה לא מנוסה בעבודה משותפת, התלמדנו כאן, טעינו כאן, ושילמנו על זה עד לק"מ האחרון. 

כ-300 מטרים לפנינו דבוקת רוכבים חזקה שעובדת טוב. אנחנו מחליטים לגשר אליהם כדי לעבוד בקבוצה חזקה וגדולה יותר. טעות ראשונה. הגישור לקח לנו יותר מ-20 דקות, בהם חלק מהרוכבים התפרקו, חלק אחר, ואני בתוכו, עבד קשה ואיבד פה המון אנרגיה, ובכלל, לא עבדנו טוב יחד: הרבה שינויי קצב, קפיצות חזקות מדי או הובלות איטיות מדי. הגענו לדבוקה הקדמית, וכולם מתפזרים לכל עבר. שוב מנסים לעבוד ביחד, אני מוצא עצמי עם עוד רוכב לבד מלפנים, מורידים קצב כדי להתאחד עם הרוכבים וחוזר חלילה. קוצר רוח מתחיל להתפתח אצלי. אנחנו לא מנצלים את כוחנו הקבוצתי, אלא מפזרים אנרגיה וכוח לכל עבר. הבלגן הקבוצתי שלנו משיך בנקודת השתייה שחיכתה לנו לאחר מספר קילומטרים, ברמת מגשימים דומני. חלק מתדלקים בקבוק בעשרים שניות וממשיכים, וחלק פשוט נעלמים לאיפשהו… אני באמצע, מבט אחד לפנים ואחד לאחור.


הגברת קרן מרץ, שניצחה את קטגוריית הנשים, בעלייה מחמת גדר

הטעות

אחרי עוד ריקוד אחד של קדימה-אחורה עם אחד הרוכבים מהחמישייה המקורית, אנחנו נעקפים על ידי שלושה רוכבים חזקים שמגיחים מאחור, ומובלים על ידי טריאתלט מקבוצת zone3 על אופני נג"ש יפהפיים של טרק. צמוד אליו רוברט ברנר, בוב, רוכב כביש וותיק ומנוסה מ-TACC, שרוכב כבר שנים כזוג באירוע ה-Desert Challenge עם צ'ארלי אנסטיס (זה אירוע שטח, חברים…). אני נדבק אליהם, ובהתחלה אפילו מנסה להשתתף בעבודה. אנחנו נשארים שלושה, והקצב מתחיל לפרק אותי. כבר הזכרתי את המילה "צניעות" קודם לכן, והנה עוד שיעור. הטריאתלט מקדימה בהובלות של כמה דקות, על קצב של ארבעים פלוס במישור, בוב עובר קדימה בעליות של הגבעות המתגלגלות, נעמד ומרביץ, אני כבר גלגל שלישי, עם ברכיים מתפוצצות, ומתחילה לחלחל אליי ההבנה שאפילו לשבת עליהם אני לא אוכל לעוד הרבה זמן. אני מחליט לשחרר, כדי להצליח לעמוד בשארית היום. בוב והבחור מ-zone3 מתרחקים ממני ואני מוריד קצב.


בוב ברנר, רוכב אדיר… קצת לפני שהוא והטריאתלט פירקו לי את הצורה

הייאוש והסבל

קצת כמו שבועות מסוימים בטירונות בצבא, גם כעת, אחרי כמה ימים, הכל הופך למילה הזו, המעצבנת: "חוויה". אבל שם, מתחת לטורבינות של להבות הבשן, כשאני מדווש לבד-לבד-לבד, כנגד הרוח, מבין ערפילי הכאב בברכיים ובמישור/rolling hills אינסופיים, אני פשוט סובל, מרגיש מסכן, בשפל אנרגטי וברחמים עצמיים. לא חוויה ולא נעליים, סתם בור של ייאוש. והחרמון הזה? מעצבן. עד שסוף סוף רואים אותו, הוא כל כך רחוק, ולא ממש מתקרב. מייאש, אמרתי כבר?


לא מתקרב, המאנייק…


עוקף פה ושם איזה רוכב או זוג, חלקם עם מספר, חלקם בלי, מסתכל אחורה ואין אף צללית, אף רכבת לא באה לאסוף ולהציל אותי. "איך שכחתי לשים כדורים נגד כאב בכיס", ושאר מחשבות אופטימיות כאלו מציפות אותי, והייאוש חוגג. פה, בבורות המנטאליים והפיזיים העמוקים שיש (לפחות ברכיבה הזו), פה נבנה החוסן שלך כרוכב לאירועים ולאתגרים עתידיים. על אף הכאב העז בברכיים, אני נעמד בעליות הלא-תלולות מדי פעם. רוכב מלפנים, שניסה גם הוא לשבת על בוב והטריאתלט, נאסף על ידי. אני מפנטז על עבודה משותפת סוף-סוף, אבל הבחור יונק לי את הגלגל האחורי "כמו מקצוען" במשך דקות ארוכות, ולא מפסיק לאכול לי את הראש עם טקסט יבבני על הכיווצים והכאבים שלו. אני נאלץ לקפוץ באחת העליות, ממש בלי כוח, רק כדי להיפטר מהמטרד הוורבאלי. אחרי פרק זמן שנראה כמו נצח, אני מגיע לתחנת ההאכלה בתצפית על קוניטרה ועמק הבכא, למורדות תל אביטל, כמעט ונופל מהאופניים וממתין לחמישייה המקורית שלי…


שישיית החוד, מתמודדת בעבודה אלכסונית, עם רוחות הצד בדרך למסעדה. מוביל מימין, לני אנגלשטט

הקאמבק

תוך כמה דקות, ואחרי דאחקות עם השוטרים, כולם מגיעים, מתדלקים, מתבכיינים זה לזה, ואנחנו נעים קדימה בקבוצה. הקצב, קצב דיבור, אפילו לא "בינוני", ואנחנו מפנטזים על רכב של אחד החבר'ה, שאמור לחכות לנו בואכה צומת אודם, עם בקבוקי קוקה קולה קרים.


אליוט והקולה. קדוש


אליוט, הרוכב החזק בחמישייה שלנו ביום זה, לא מפסיק לעשות רעש ולקפוץ קדימה-אחורה. אם היו לבחור הזה יותר טקטיקה ויכולת הכלה עצמית, הוא היה יכול להיות הרבה מלפנים. ממשיכים בעבודה סיזיפית עם רוח צד מפה או משם, לאורך שדות מרעה, מאגרי מים ופרות הזויות, עד שמגיעים סוף סוף ליער האלונים היפהפה, יער אודם. הקוקה קולה עושה בנו פלאים, ואנו מגיעים איתו עד למסעדה, שם נאלצנו לעצור ולהמתין לפתיחת הציר כרבע שעה. הרייסרים מקטרים על ההפסקה שקצת מעקרת את התחרותיות ומדידת הזמנים מתוכנם, אבל לי ההפסקה הזו באה די טוב.




כשנפתח הציר, הדרך סוף סוף מעניינת וכמו שאני אוהב: פיתולים, סיבובים, עליות, ירידות. טסים בירידה מהיישוב, פונים שמאלה לקיר קטן לכיוון הכניסה ליישוב נמרוד, והופ, אנחנו בקיר של מג'דל שמס, בואכה החרמון. את החרמון טיפסתי ביחד עם אליוט, בקצב אותו ניתן להגדיר כקצב שיכולנו להפיק… בדמיוני, טרום האירוע, ראיתי עצמי לוחץ ונעמד פה, אבל המישור המדומה מחמת גדר למסעדה השאיר אותי עם אנרגיה נפשית בעיקר. כמו שהבטיחו, העלייה לחרמון כבר לא כזו קשה אחרי יום ארוך כל כך, ובעיקר, היא קלה מנטאלית: עם כל עיקול אתה מתקרב לסיום, והזוויות אינן כאלה תלולות.
אנחנו מגיעים לפיניש, יובל גולן, מנהל התחרות, מחלטר ככרוז ומכריז את השמות שלנו, ואנחנו נכנסים לאקספו יפה ומושקע, מקבלים מיד מדליות מסיים וחלוצות מעלמות חן, קערת מרק חמה, כריך טונה וחיוכים מכל תפסני התחת שכבר פה, על אזרחי, שטופים ונקיים…

מנצחי המקצה התחרותי

זה מה שהצלחתי להוציא מנסיעת אוטובוס משותפת עם חלק מהמנצחים: בעלייה לחמת גדר התקבצה לה חבורת חוד, שכללה, בין היתר, את אייטור ועמוס מאוזון 11, אילן קולטון מ-IGP, רן מרגליות מסקסו בנק ולני אנגלשטט, רוכב עצמאי ומטפס מוכשר שסיים את הטור טראנסאלפ ותחרויות בינלאומיות קשות אחרות כבר כמה וכמה פעמים במקום מאוד גבוה (על לני שמעתי לראשונה מלינארד זין, אחד מעיתונאי האופניים הידועים והמוערכים בעולם, שרוכב עם לני באירועים, אבל לא מחזיק איתו בעליות…). במישור לאחר מכן היו כמה קפיצות וניסיונת בריחה, ואף תקר לרן מרגליות, אבל בסופו של דבר, החמישייה הזו, ביחד עם המאסטר ישראל חן, רכבה ביחד לאזור מסעדה, שם קולטון קפץ בפריצה חזקה קדימה. לקראת מג'דל שמס גם רן מרגליות תקף, כשעמוס ואייטור מחליטים להישאר בקצב שלהם, כדי לשמור כוחות לתחרות שלמחרת, חץ הצפון. זה היה גם סדר המסיימים, כשלני חמישי וישראל חן שישי.


אילן קולטון, מנצח המקצה התחרותי. תקף בתחילת העלייה ממסעדה ויצר פער של 6 וחצי דקות


הרהורים שלאחר מעשה

וואו! כך הייתי מתאר את הרכיבה בגראן פונדו במילה אחת. איזו פ#%@ין רכיבה… המסלול כשלעצמו, 169 ק"מ על 3,100 מטרים של טיפוס, קשה מאוד. אבל מה שהפך אותו להרואי וקשה במיוחד, הוא האלמנט של מדידת הזמנים והתחרות. כל אחד קוצב את עצמו קובע לעצמו את הקצב והמטרה, אבל אנחנו ניסינו לתת בראש, לעבוד קשה וטוב, ולהתמודד על מיקום כלשהו בקטגוריית החמישיות. זה הביא אותנו להתאמץ כל הזמן, מרגע הזינוק בחמת גדר, לעשות טעויות, לשלם עליהן, למצוא כוחות ולחזור למשחק. קשה, מאתגר, מלמד ויוצא דופן – קיבלנו את מה ששילמנו עבורו.

שאפו ראשון צריך להגיע למשטרת ישראל. ההיערכות, הליווי, הדאגה והחיוכים היו פשוט מדהימים. כמות הניידות והאופנועים מעוררת השתאות. בכל צומת בדרך עמד שוטר וחסם את התנועה. לעיתים נהגים צפצפו בעידוד ויצאו לצלם, לעיתים נהגים כמעט הכו את השוטרים. סחתן ענק לכל מתנ"ע, לארז המפקד בשטח, לשי, הראל ויובל המארגנים שרקמו שת"פ בצורה כל כך טובה ומקצועית.

לא יכולתי שלא להימנע מלחשוב על המקצוענים בעולם, שמשתתפים בגראנד-טורים. המסלול של הגראן פונדו שווה ערך לסטייג' רציני בכל טור כזה. אני לא יכול לדמיין לרכוב כך 5 ימים ברציפות, שלא לומר 19 ימים ברציפות. פלא שהם לוקחים סמים? הגוף שלי הגיע לקו הסיום במצב כל כך שואתי, שקשה לי להבין איך מכינים גוף למאמץ מתמשך שכזה, ועוד בקצב רכיבה הרבה יותר גבוה. אילן קולטון, מי שניצח את המקטע התחרותי, בפער של כמעט 6 וחצי דקות מרן מרגליות, הרוכב שהגיע שני לחרמון, וגם עמוס וולף ואייטור אזפדיאו, מקומות שלישי ורביעי בהתאמה, נשארו בצפון להתחרות במרוץ חץ הצפון למחרת. סחתן עליכם, תותחים.

ואפרופו תותחים, לא יכולתי שלא להעריץ את הקבוצתיות, המקצוענות, הסולידריות ונכוחות השיא של קבוצת zone3, בהובלת המאמן ליאור זך-מאור. כל זה גם מגובה בתוצאות חזקות מאוד ובמקום הראשון בקבוצות. נראים טוב ורוכבים טוב יותר. שאפו רציני גם לקבוצת ICC הסגולה בהובלת איציק גליקמן על נוכחות חזקה ויפה, עם המון רוכבות, ולקבוצת 500 וואט שבאה בייצוג נאה. קבוצות ששמות אירוע כזה על המפה, עושות טוב לאירוע, וגם לענף הרחב והלא-מקצועני.

תודות והערכה רבה לצוותי הצילום שעבדו כמו באירועים בינלאומיים בחו"ל: איל ונירית דולין ברכב, תומר פדר ורונן טופלברג האגדתיים על האופנוע וצוות הוידאו (חנן מצלם פלוטון בתנועה מתוך בגאז' של רכב, בליווי משטרת התנועה, או זה טוב…).



למארגנים הייתי אומר בעיקר סחתן ענק ויישר כוח. ביקורת אין לי, נקודות לשיפור יש, והם בטוח יעלו על רובן או כולן בימים הקרובים. חמשת הסנטים שלי, שעדיין לא קראתי ברשת, נוגעות למסלול עצמו, והנה סגירת המעגל, על ההבדל בין כבישונים לשטיחונים:

הבסיס והמהות של גראן פונדו, הם קודם כל במסלול מדהים. מסלול כזה שתרצה לרכב עם חברים, ברכיבת-על שאתם מארגנים ומפיקים "פעם ב…”. אני וחברי לא היינו שמים באמצע המסלול הנבחר שלנו 75-80 ק"מ קשים ומשעממים של מישור, פשוט כי זה לא הכיף שלנו. אני יודע ששזו דעת מיעוט, כי כנראה שטריאתלטים וכבישונים טהורים לא ממש שונאים מישורים ועבודה סיזיפית נגד הרוח, אבל אישית, הייתי מעדיף לשבור את הקטע הזה, בירידה מטה מהרמה, דיווש לאורך הירדן, טיפוס נוסף לרמה, או כל רעיון יצירטיבי אחר, העיקר שסיפור הדרך יהיה מעניין יותר, גם אם במחיר של עוד טיפוס.

בכל אופן, השורה התחתונה היא הצדעה רבתי: למארגנים, לכל מי שבא ורכב באירוע ולחמישייה שפרסה עלי את חסותה. אני אהיה שם גם בגראן פונדו הבא.

תמונות: רונן טופלברג, אייל דולין, נמרוד כהן ואייל דולין.

23.4.2012

  נמרוד כהן – עיתונאי אופניים, בעלים ומנהל של "עז הרים – הדרכות והפקות", יזם ומפיק אירועי רכיבה וספורט, מדריך רכיבה, כרוז ומנחה מקצועי ועוד כמה דברים. כותב בשוונג על אופני הרים, ציוד רכיבה, מסלולים, חוויות אישיות ועוד.


אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: info@shvoong.co.il
0.00 avg. rating (0% score) - 0 votes

מאמרים נבחרים

  • שביל השרון: 60 ק"מ של ריצה בנופים משכרים

    מחפשים מסלול ירוק וציורי עם תוואי שטח משתנה ובמסדרון אקולוגי מרתק? המסלול החדש הזה שמתחיל בנחל אלכסנדר ומסתיים…

    קרא עוד
  • תכנית אימון למתחילים: מ-0 ל-5 ק"מ ריצה

    רוצים לעשות ביחד את ה"צעד הראשון"? אז בואו נתחיל לאט ובביטחון עם תכנית אימונים בסיסית שתוביל אתכם לריצה…

    קרא עוד
  • מה לעשות במקרה של פציעת פלנטר פצאיטיס?

    מרבית קהילת הרצים והרצות מכירים היטב את המונח דורבן ולא בהקשר של מכרסמים חמודים. הנה מה שצריך לדעת…

    קרא עוד
  • 4 עקרונות לפעילות גופנית לאחר צום

    כיצד חוזרים לפעילות גופנית לאחר צום? הפיזיותרפיסט עופר צחר עם הדגשים לחזרה לשגרת חיים ספורטיביים בייחוד בתקופה מבלבלת…

    קרא עוד
  • עולים במשקל בסגר? 7 דרכים לשלוט במשקל גופינו בתקופת הקורונה

    הסגר כופה על רבים מאיתנו אורח חיים אפילו יותר יושבני מזה שהתרגלנו אליו, ובלי לשים לב קל מאוד…

    קרא עוד
  • אצילות או רוח ספורטיבית? הטריאתלט שריגש את כל העולם

    הקטע הבא יכול להיכלל בפקולטה לפילוסופיה בכל אוניברסיטה בעולם והוא למעשה לא דן בספורט, אלא במשמעות הניצחון לאדם…

    קרא עוד
  • איך מתחילים לרוץ? 10 כללים לרצים מתחילים

    החלטתם להתחיל לרוץ? הנה עשרה כללי אצבע לרצים מתחילים שיכווינו אתכם ושכדאי לכם לרוץ איתם

    קרא עוד
  • גיא ניב מסכם את הטור: "זה היה אכזרי, אבל נהניתי"

    ראיון עם הרוכב גיא ניב שצלח 3,482 ק"מ מפרכים בטור דה פראנס עם רגעי דרמה, כאב וקושי מהפרינאים…

    קרא עוד
  • לקראת הסגר: מה התקנות החדשות לגבי פעילות ספורטיבית?

    עד איזה מרחק מותר לצאת בזמן הסגר לריצה או הליכה ומה לגבי המסכה? הנה פרוט התקנות החדשות לפני…

    קרא עוד
  • כך תשפרו את מהירות הריצה שלכם

    חלק גדול מהרצים החובבים חולמים לשפר את התוצאות שלהם - כך בדיוק תעשו זאת

    קרא עוד
  • ריצה VS שחייה: איפה שורפים יותר קלוריות ומה היתרונות של כל אחד מהם?

    כל עוד אנו מבצעים פעילות גופנית מצבנו מצוין, אך מה עדיף יותר, לשחות או לרוץ? הפיזיותרפיסט עופר צחר…

    קרא עוד

2020 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות