ז'אק גודה, מארגן הטור דה פראנס, בדיוק התיישב לאכול ארוחת ערב לאחר הקטע השלישי של המרוץ ב-1948 כאשר הוא קיבל חדשות רעות. לואי "לואיסון" בובה (Bobet), שסיים מוקדם יותר באותו היום במקום השביעי ועבר להוביל את הטור, הודיע שהוא מסרב ללבוש את החולצה הצהובה ביום למחרת כי הספונסרים החדשים הוסיפו לחולצה, שומו שמיים, סיבים סינתטיים.

לכתבות נוספות בנושא:
גלגלי ההיסטוריה: אלוף העולם האפרו-אמריקאי הראשון
גדול רוכבי איטליה בכל הזמנים פאוסטו קופי
אדי מרקס, ה"קניבל" שהשאיר חותם על ההיסטוריה

בובה, אז בסך הכל רוכב צעיר בן 23, התעקש: רוכבי אופניים תמיד לבשו רק צמר, וככה זה צריך להיות. "התווכחנו על זה שעות. לואיסון תמיד היה מאוד אדיב, אבל העקרונות שלו היו קשים כמו צוקי הגרניט בחופי ברטאן". העקשנות הזאת עזרה לו להפוך לרוכב הראשון בהיסטוריה שזוכה שלוש פעמים ברציפות בחולצה הצהובה ולאחר הרוכבים הגדולים בכל הזמנים.

לואיסון בובה נולד לפני 100 שנה בדיוק (12 במרץ 1925) בעיירה סן-מין שליד רן, שם משפחתו התגוררה מעל המאפיה של אביו. גם לאב קראו לואי, ולכן הוא זכה לכינוי לואיסון (וגם לכינוי "האופה מסן-מין"). את אופניו הראשונים קיבל במתנה בגיל שנתיים. כנער היה אלוף ברטאן בטניס שולחן ושיחק כדורגל, לפני שדודו שכנע אותו להתמקד באופניים. במהלך מלחמת העולם השנייה העביר מסרים מטעם המחתרת והתגייס לצבא הצרפתי אחרי די-דיי.

לואיסון בובה | צילום: Harry Pot, Wikimedia

מיד לאחר שחרורו החל לרכוב בקבוצה קטנה, שדי במפתיע קיבלה הזמנה להשתתף בטור של 1947, הראשון אחרי המלחמה. ההתחלה לא הייתה מבשרת טובות. בקטע התשיעי, בירידה מהקול ד'איזואר באלפים, שהוא חלק מהטור עוד משנות ה-20' של המאה הקודמת והזירה של כמה מהקטעים המפורסמים בהיסטוריה, הוא התרסק, נפצע ופרש. בדבוקה לא ריחמו על הרוכב שפרש בוכה.

חבול, חבוט, וסובל מפצעי לחץ, בובה הלך לפגוש את הפיזיותרפיסט ריימונד לה-בר, שיהפוך ל"סוניה" שלו – פיזיותרפיסט, נהג ועוזר אישי. בובה היה אחד הרוכבים הראשונים ששכר את שירותיו של סוניה, מנהג שאימץ מפאוסטו קופי.

שנה לאחר מכן הוביל לראשונה במרוץ, אבל כאמור, סירב ללבוש את החולצה. הספונסרים נאלצו לתפור במהלך לילה חולצה צהובה חדשה, על טהרת הצמר. בובה איבד את ההובלה באותו היום, אבל לאחר שניצח בקטע השישי עבר שוב ללבוש צהוב. בסיום הקטע התשיעי הוא הוביל את הדירוג בתשע דקות. לאחר שניצח בקטע ה-12 הוא הקדים את ג'ינו ברטלי ב-21 דקות. אבל האיטלקי לא סתם היה אגדה, וזכה במרוץ לאחר שורה של ניצחונות בהרים. בובה סיים רק רביעי.

לואיסון בובה בטור דה פראנס | צילום: Harry Pot, Wikimedia

הוא נתפס אז כרוכב חלש מדי, שאין לו את העוצמות הפיזיות והרגשיות לנצח גרנד טור. המנג'ר של קבוצתו אמר עליו שהוא "רוכב נהדר, אבל חסר לו ביטחון. הוא מאוד לחוץ, רגיש, מודאג ופגיע". ב-1950 בובה שוב נאלץ להתמודד עם הטיפוס לאיזואר, רק שהפעם הוא הכניע את ההר האגדי, שהפך בשנים לאחר מכן לרשום בטאבו תחת שמו של בובה, וניצח בקטע. הוא אמנם סיים רק שלישי בפריז, אבל השנים הבאות יהיו שלו.

ב-1951 ניצח בשני המונומנטים האיטלקיים – מילנו-סן רמו וג'ירו דה לומברדיה. שנה לאחר מכן זכה בפריז-ניס. בטור של 1953, לפני הקטע ה-18, הוא דורג רק במקום השלישי, שלוש דקות אחרי המוביל ז'אן מלז'אק. "המרוץ יוכרע באיזואר", אמר בערב לפני, ובאותו היום, לאף אחד לא היה סיכוי מולו. הוא ברח לכל יריביו בהר ושייט לבדו לניצחון בבריאנסון. היתרון שלו בפסגה היה שמונה דקות. קופי, האלוף המכהן שבחר לא להשתתף באותה שנה, עמד בפסגת האיזואר וצילם את יורשו. היום הזה הפך לחלק מהמיתולוגיה של הטור. בובה, שהיה מטפס מצוין ושען טוב מאוד, ניצח גם בנג"ש ביום הלפני אחרון בדרך לזכייה ראשונה בטור.

שנה לאחר מכן, הקטע ה-18 שוב הסתיים בבריאנסון ועבר דרך האיזואר. בובה, הפעם בחולצה הצהובה, ברח לאלוף 1950 פרדיננד קובלר, בדרך לזכייה שניה. "כבר לא הכרתי אותו", כתב אחיו ז'אן, רוכב בעצמו שזכה בפריז-ניס, לאחר הזכייה. "הוא השתחרר. לואיסון הדואג הפך ללוחם". כיום ניצבת בפסגת ההר אנדרטה לזכר קופי ובובה.

האנדרטה לזכר לואיסון בובה ופאוסטו קופי | צילום: Gigillo83, Wikimedia

ב-1955 ניצח בטור של פלנדריה ולאחר מכן הפך לרוכב הראשון שזוכה שלוש פעמים ברציפות בטור, למרות שבהרים היה זה שארלי גול ששלט. בובה סיים את המרוץ פצוע ונזקק לניתוח. "הבשר שלו היה מלא חורים", נכתב באחד הדיווחים של התקופה. אף אחד לא רצה לומר סרטן.

ב-1956 ויתר על הטור, אבל זכה בפריז-רובה. ב-57' סיים שני בג'ירו ובאליפות העולם. ב-1958 הוא חזר לטור, למרות המלצות רופאיו. הגוף שלו היה חלש יותר, ודור חדש של רוכבים שלט בפסגה. הוא סיים רק במקום ה-12 בעליה לאיזואר, שבע דקות אחרי המנצח פדריקו בחמונטס וכמעט ארבע דקות אחרי ז'אק אנקטיל, מי שיירש את בובה כגדול הרוכבים הצרפתיים. ב-1960 הוא ואחיו ז'אן היו מעורבים בתאונת דרכים, וזמן קצר לאחר מכן הוא פרש. ב-1983, יום לאחר יום הולדתו ה-58, הוא מת מסרטן.

בובה האיש ובובה הרוכב היו שני אנשים שונים. הוא מתואר כאיש מקסים, מעניין ושנון, עם גינונים של כוכב הוליוודי, כל עוד לא היה מדובר במרוץ. רפאל ג'מיניאני, חברו לקבוצה ויריבו לא אחת, אמר שהיה חסר ענווה. "הוא באמת חשב שאחריו לא יהיה יותר רוכבי אופניים צרפתים".

"אלה שהכירו את בובה היטב התרחקו ממנו בשבוע שלפני מרוץ גדול", כתב העיתונאי דיק ייטס. "הוא היה יכול להיות נקמני, מרושע וקטנוני כלפי מי שהיו מסורים למטרה שלו… הסיפור של בובה הוא סיפורו של אדם שכובש את עצמו. הוא התגרש מאשתו הראשונה ונפרד מהשנייה, ככה שברור שלואיסון לא היה האדם הקל ביותר להסתדר אתו – אבל איזה אלוף".

השנה, 100 שנה לאחר הולדתו של התושב המפורסם ביותר בעיירה, קטע 8 של הטור יוזנק בסן-מין, לכבודו.