שלום אורח התחבר

שיחזור סיסמה

חזרה

הרשם

אברום בורג אדם בתוך עצמו הוא רץ

אושפיזין לחג || "רצים ללא גבולות" מתארחים אצל אברום בורג בסוכה

בקבוצת הריצה הערבית-יהודית לא שואפים להביא את השלום, אבל כן רוצים ליצור קירובים וחיבורים שבלי הריצה לעולם לא היו יכולים להתקיים

דן אלמגור שאל לפני הרבה שנים בשיר, שאלה מאד אקטואלית:

כשאתה קורא בעיתונים
על התפרצות הר געש ….
אתה שואל את עצמך מדוע?
מדוע זה שבים האיכרים
דווקא למדרונות אשר בגדו?
מדוע זה אינם נסים משם,
ומחפשים מקום יותר בטוח,
שבו יוכלו, סוף סוף, לחיות בשקט
אחת ולתמיד?

ירושלים היא פתח הר הגעש הישראלי. עיר קשה, מסוכסכת, קיצונית, מונעת מכעס קנאות ופחדים. הלַבָּה שבקרבה תמיד רותחת, ואחת לכמה שנים מתפרצת וקוטלת. בקיצור; בירה אידאלית למדינת היהודים. לפתחו של הר הגעש הזה גרים גם אנשים אחרים. טובים, אופטימיים ומקווים, מתקני עולם בשיתוף ובחברות. כאלה הם בדיוק מוסא ויצחק. שני צעירים ירושלמים. משפחתו של האחד גרה באחת ההתנחלויות בעוטף ירושלים. והשני בן בית-צפפא, השכונה הערבית שבדרום ירושלים. שניהם פעילים בעמותה הירושלמית והמיוחדת "רצים ללא גבולות". העמותה נולדה מתוך פרצי האלימות של לפני שלוש שנים. כמענה לגזענות והאפליה העירוניים הם מבקשים להציב חזון וחלום אחרים לגמרי: מיזם ריצה לנוער ערבי – יהודי. רצים ירושלמים משני העמים, מתאמנים יחד, משוחחים, טווים קשרים וחברויות ומנסים בגופם לבנות גשר על פני המים העירונים הסוערים.

"לא שואף להביא את השלום באמצעות קבוצת הריצה" | צילום: באדיבות רצים ללא גבולות

עוד כתבות בנושא
קבוצת השבוע של שוונג || רצים ללא גבולות
רצים על דו קיום: ערבים ויהודים ללא קיר וללא גבולות
מה הקשר בין ריצה ומנדלה בודהיסטית טיבטית?

הם התחיל כקבוצת ריצה של נערות יהודיות וערביות בירושלים, שרצו יחד כחובבות, ללא אימון מקצועי. עם הזמן, מהקילומטרים והזיעה המשותפת, נולדו חברויות חוצות גבולות ואחריה באו בטבעיות גם קבוצת נערים ונערות משותפת מכל חלקי ירושלים. עם מאמן, ארגון ותכניות. היו להם כבר כמה מרוצים משותפים קטנים. לפני כמה חודשים היה מרוץ גדול יותר, השתתפו בו 300 רצים ובעוד כחודש (ב-10 בנובמבר) יצא לדרכו המרוץ הגדול וכבר רשומים אליו למעלה מ- 1,000 רצים.

בבית הקפה, העברית, בשולי האצטדיון המחודש של גבעת רם, קשה להבחין מי הוא מי. לשניהם אופניים חשמליים, שניהם רהוטים, אוהבי חיות וריצה ומאמינים בשלום והידברות. יצחק קרסיק, ירושלמי בן 20, העושה עכשיו את שנתו השנייה בשירות לאומי ומוסא עליאן מבית צפפא שאתמול חגג את יום הולדתו ה-19.

הם עובדים יחד יום שלם בגן החיות התנ״כי בירושלים, רצים ביחד כמה פעמים בשבוע, מגייסים באמצעות הרשתות החברתיות נוער משתי הקהילות ומבלים כמו צעירים נורמליים בני גילם. הם מאד ברורים ומדויקים: "אצל הנוער קשה מאד לשמור על התמדה. אנחנו לא רוצים קבוצה שתהיה עוד מפגש של שמאל יהודי ונוער ערבי מתון". ולכן יצחק לא מחפש את המועמדים הקלים מהשמאל האקטיביסטי הירושלמי. אלא דווקא רצים מבתי הספר הדתיים שבעיר. כמוהו מוסא, המחפש ומראיין רצים שהסיכוי הסביר הוא שבלי פעילות מהסוג הזה עלולים להעביר את כל חייהם כתושבי העיר בלי להיפגש או לחבור לידידים מהקהילה היהודית. "זאת המציאות אותה אנחנו מנסים לשנות", הם מגדירים את האתגר המשותף.

"אנחנו לא רוצים קבוצה שתהיה עוד מפגש של שמאל יהודי ונוער ערבי מתון" | צילום: באדיבות רצים ללא גבולות

החבר'ה חושבים שזה מדליק

החיות והריצה (ולמי שלא מכיר: אחד ממסלולי הריצה היפים של ירושלים יוצא ממתחם תחנת הרכבת הישנה, חוצה את בית צפפא לאורך תוואי המסילה וממשיך אל עבר גן החיות, עין לבן והפארק הסמוך אליהם) הם נקודת המוצא. משם הם יוצאים להרבה דרכים נוספות. מבקרים זה את זה בבית, נוסעים יחד לאילת, חוגגים ימי הולדת יחד, ומבלים עם ערבוביית חברים משני הצדדים, "החברים חושבים שזה מדליק". אין להם אשליות, רק תקוות, ובעיר הזו זה הבדל של ממש: ״אני לא שואף להביא את השלום באמצעות קבוצת הריצה. אבל אני רוצה ליצור קירובים וחיבורים שבלי הריצה לעולם לא יקרו". הספורט הוא אוניברסלי, שווה לכל נפש, מהנה את כולם ואין לו גבולות. אז למה בעצם לא?

אחד האמצעים שלהם הוא "מרוץ ללא גבולות". המסלול הוא לא הכי ידידותי בעיר. עליות וירידות, מסלול אורבני טיפוסי. חמישה קילומטר ירושלמים שנבחרו בקפדנות ויש בהם הכל. יער השלום שלאורך הטיילת, נקי, מטופל ומטופח. משם במעבר חד לתוך ג׳אבל מוכאבר (להזכירכם: ירושלים השלמה והמאוחדת). לרבים מהרצים זאת הפעם הראשונה שהם נכנסים לשכונה הזו, פעם ראשונה שהם נפגשים עם המציאות של שליש מאוכלוסיית עיר הבירה של ישראל. הביוב זורם ברחובות, ההזנחה משוועת ובכל זאת קבלת הפנים מאירה ומזמינה. אני זוכר שראש העיר, ברקת, בא להתאמן איתם, אבל הפרויקט עוד לא הפך לפרויקט דגל עירוני שלו ומקור לגאווה ולמימון ציבורי ראוי וחשוב.

אז המימון בא בינתיים מספונסרים וגיוס המונים. הם עמדו ביעד הגיוס שהציבו לעצמם (135 אלף שקל) ובהמשך העונה, אחרי המשימה של הפקת המרוץ הגדול תצא ביחד עוד קבוצה משותפת לאחד המרוצים הבינלאומיים. כשיחזרו אולי יחשבו על עוד מקומות וערים. תל אביב-יפו למשל. הלוואי.

כי עם נערים חיוביים כמו יצחק ומוסא אפשר להבין את תשובתו הישנה והטובה של דן אלמגור ולשמוח בהם מאד.

אך הם דבקים למדרונות ההר,
ומחכים אולי, אולי מחר?
ומקווים ליום, שעוד יבוא,
שבו ההר ישקוט מזעפו.
ואז על הבזלת השחורה
איך אז יוריק הדשא ויפרח
אחת ולתמיד!



 עדיין לא חברים של שוונג בפייסבוק? הצטרפו עכשיו קבלו את כל התכנים הכי מעניינים
הירשמו עכשיו לניוזלטר שלנו וקבלו את ריכוז הכתבות המובילות של השבוע


2017 © ריצה, אופניים, טריאתלון, שחייה | שוונג  כל הזכויות שמורות