קרן תני, שקמה ב-2003 במטרה להנציח את זכרו של תני גודמן, עמדה לפני שנתיים על סף סגירה. הקרן, שחרתה על דגלה את האהבה לספורט, להתנדבות ולקהילה – הערכים שהובילו את תני בחייו, פעלה עד אז במעגלים קטנים בירושלים. בני המשפחה, שניהלו את פעילותה עד לאותה העת, כבר החלו לחשוב האם לא הגיע הזמן להפסיק. ואז הגיע 7 באוקטובר ופרצה המלחמה.
"שבוע מפרוץ המלחמה עלה בי הרעיון לעבור בין המפונים בבתי המלון בירושלים, ולשאול אותם מי מהם רוצה לרוץ", נזכרת יעל גודמן, אחותו של תני והיום מנכ"לית הקרן. "רציתי לייצר תשתית כדי שאנשים יוכלו לרוץ כשהבסיס היה נעלי ריצה ואמרתי לעצמי שצריך לגייס כסף לשם כך. בשבועיים גייסתי מבני משפחה שמתגוררים בארה"ב 70 אלף שקלים וככה רכשנו נעלי ריצה וגם חצאיות ריצה וראיתי איך הכל מתחבר".
ככל שחלף הזמן עוד ועוד מפונים רצו לקחת חלק במיזם הריצה של קרן תני, שהפך מהר מאוד לפרויקט קהילות ריצה לנפש, ובהם גם חלקים באוכלוסייה שהקרן לא הייתה פוגשת אילולא המלחמה והמציאות הביטחונית ששררה במדינה. "כמו נשות שדרות ששהו במלון רמדה", מסבירה גודמן. "נשים דתיות עם כיסוי ראש. כשניגשתי אליהן ושאלתי אם ירצו לרוץ, הן ביקשו לברר האם יש לי עבורן חצאיות ריצה. אני לא ידעתי מה זה עד לאותה נקודה. ביררתי מי מייצרת חצאיות ריצה, שמה חנה רחל גפין, הידועה יותר כחנה-בנה. פניתי אליה והיא תרמה לנו ויצאנו לרוץ. וזה עשה לנשים האלה טוב. זה נתן להן אוויר לנשימה".
מהריצות המשותפות | צילום: יעל גודמן
בכמה קהילות הצלחת לגעת באותה תקופה?
"רצתי עם מעל ל-100 אנשים שונים לאורך כמה חודשים: משלומי, מקריית שמונה, מאור הנר, משדרות, מבארי, מניר עוז ועוד. כל יום עברתי במלון אחר ועשיתי להם סיור ריצה, אבל לא כמו סיורי הריצה שאני מעבירה בדרך כלל, אלא סיור שמסביר להם איפה קופת החולים הקרובה, מה פתוח בשבת. ככה המפונים גם הכירו האחד את השני".
ומה קרה אחרי שהמפונים התחילו לחזור לבתים שלהם?
"המפונים משדרות חזרו כבר בתחילת ינואר 2024 והבנתי שלמרות הנעליים והחצאיות הם לא רצים, כי אני לא מוציאה אותם לרוץ. התחלתי לנסוע לעוטף עזה אחת לשבוע ואני עושה את זה עד היום. זה המקום שבו גם הבנתי מה האזור צריך כדי להשתקם: אנשים צריכים לעבור ריפוי ואם הריצה שלי עם הנשים בשדרות עוזרת להן למוסס את החרדה בחייהן, אז משמעות הדבר היא שצריך להקים עוד קבוצות ריצה כאלה ברחבי הארץ".
וכך פרויקט קהילות ריצה לנפש פרש כנפיים. אחרי הקבוצה בשדרות קמה קבוצת מילואימניקים בירושלים, וקבוצה לקהילת המגויסות, וקבוצה נוספת של אנשי מילואים בבנימינה, וקהילת נשים בשלומי, וקבוצות בבארי, בסעד ובעלומים.
נערי שדרות | צילום: יעל גודמן
"קהילה נפתחת בהתאם לצורך", אומרת גודמן. "אנשים פונים אליי, אני מוצאת מאמנים מעולם הספורט שאני מכירה שמקבלים תשלום גבוה מעט יותר מהמקובל, כי חשוב שהמאמן יהיה מנהיג של קהילה ולא רק מאמן של תוצאות. עד היום קמו 12 קבוצות ריצה ב-10 חודשים שבהן 140 רצים ורצות נפגשים לאימון אחת לשבוע. ואם כל אחד מהם רוצה לתרום לקרן כדי להמשיך ולגלגל הלאה את הפרויקט הזה הוא מוזמן".
יש תנאים מסוימים מבחינתך לפתיחת קהילה או קבוצה?
"אין תנאים, אין ועדת קבלה. אין בירוקרטיה. כולנו צריכים לרוץ ולעשות ספורט כחלק מהריפוי שלנו. כולנו נפגענו ב-7.10 ואם אנחנו רוצים חברה בריאה ומשגשגת אנחנו חייבים לשחרר את הטראומה ולזוז איתה. בכל טיפול שתלך אליו יגידו לך שהפתרון הוא גם להיות עם אנשים, וזה משהו שקורה כברירת מחדל כשאתה בקבוצת ריצה".
קהילות הריצה של הקרן נוצרות מפה לאוזן, כשהדבר החשוב הוא המכנה המשותף של כל החברים בה, שכן יש משמעות עמוקה לרוץ לצדו של אדם שעובר בדיוק את מה שעובר עליך. "בסופו של דבר אני רותמת את הריצה ככלי חינוכי", מדגישה גודמן, הבעלים של עסק לסיורי ריצה בירושלים וגם מדריכת טיולים בהכשרתה. "הספורט הוא כלי טיפולי והמיזם הזה ממשיך את דרכו של תני שהיה כריזמטי ומוביל בחבורה שלו, כזה שתמיד חיפש לעזור לאנשים. רצינו להשאיר את הרוח הזו בחיים ולכן כל מי שרוצה וצריך קהילת ריצה יכול לפנות אלינו ונראה מה אפשר לעשות".
ריצה משותפת של מגויסות ירושלים | צילום: יעל גודמן
