לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן לחצו כאן

לאורך העשור האחרון, מאז שפרשתי מהספורט המקצועני, פתחתי את העסק וחזרתי להתחרות במרחקים הארוכים ובאיש הברזל, הדרייב שלי לקום בבוקר השתנה.
זה כבר לא היה החלום האולימפי וגם לא מרדף אחר מדליה או תוצאה.
המנוע שלי הורכב מדברים אחרים. הרצון להמשיך להיות בתנועה, לעשות משהו משמעותי, להיות דוגמה חיה לילדים שלי לעבודה קשה ולנחישות, התחושה המדהימה שאימון נותן לי ובעיקר, ההבנה שהחיים יכולים להשתנות ברגע.

אולי דווקא עם השנים, אחרי כל מה שעברתי וכל מה שהספקתי לעשות, הבנתי יותר ויותר עד כמה שום דבר אינו מובן מאליו.

בכל פעם שיצאתי לרכיבת כביש מוקדם בבוקר, הייתי מנשק את יהל.
נשיקה קטנה של "בוקר טוב", שלפעמים נשאה בתוכה גם מחשבה שלא הייתי אומר בקול: לכל מקרה.

דן ויהל אלתרמן בסיום צ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג

לפני שמונה חודשים, אחרי הישראמן האחרון שלי, החלטתי לפרוש מהמרחקים האלה. המשכתי להתאמן ולרכוב לפחות שלוש פעמים בשבוע. אבל את כל הרכיבות עשיתי על הטריינר בבית.
מאז שנכנסתי לעולם הטריאתלון בגיל 13, לא הייתה לי תקופה כל כך ארוכה בלי רכיבת כביש.
וזה לא פשוט לי.
אני מתגעגע לכביש. לרוח, לחופש, למרחק, לתחושה של לצאת מהבית ופשוט לנסוע.
אבל קיבלתי החלטה.
כשאין לי כרגע מטרה תחרותית גדולה שמחכה לי בקצה הדרך, אני מבין שהסיכון שברכיבת כביש פשוט לא שווה לי את המחיר האפשרי.
זו החלטה של אדם שהתבגר.
לצד ההחלטה, הגעגוע והרצון ממשיכים לדגדג לי כמעט כל יום.

ואז טל נהרג.

טל גלבוע ז”ל, חבר קרוב ומתאמן שלי, יצא לרכוב בשבת בבוקר. וברגע אחד, בגלל נהג פוגע, החיים שלו נגדעו.
המוות שלו טלטל אותי.
לא רק בגלל מי שטל היה, ולא רק בגלל החברות וההיכרות הקרובה שלנו, אלא משום שהוא הפך למוחשי את הדבר שאני חושב עליו כבר שנים:
החיים שלנו שבריריים.

לפעמים אנחנו יודעים את זה בראש, אבל ממשיכים לחיות כאילו יש לנו אינסוף זמן.
וזה גרם לי לחשוב שוב על הגבול הדק הזה שאנחנו צריכים ללמוד לנוע בתוכו.
מצד אחד, להיות זהירים. לדעת לבחור. להבין שלא כל סיכון שווה לקחת.
ומהצד השני, לא לתת לפחד לנהל אותנו.
לא לחכות ליום שבו יהיה פחות עמוס.
לא לדחות את החלום לעוד שנה.
לא לשמור את החיבוק לאחר כך.
לא לבזבז את הזמן שלנו על דברים שלא באמת חשובים.

טל גלבוע ז"ל בצ'אלנג' ישראמן. מותו טלטל גם את אלתרמן | צילום: צלמי שוונג

שום דבר לא מובן מאליו

כי אם יש משהו שלמדתי מכל השנים האלה, מהספורט, מהתחרויות, מהניצחונות וגם מהפרישה, זה שהחיים הם לא רק קו הסיום.
הם הדרך.
ואחרי שנים שבהן חייתי לפי מטרות, זמנים, מרחקים ותוצאות, אני מרגיש שהיום אני יודע להסתכל על הדרך קצת אחרת.
אני גאה בכל מה שעשיתי.
גאה בשנים שבהן דחפתי את עצמי לקצה, בתחרויות, באיש הברזל, בניצחונות, בכישלונות, בעסק שבניתי, ובעיקר בדרך שבה כל אלה עיצבו אותי.
אבל היום אני כבר לא צריך להוכיח לעצמי כל הזמן שאני יכול עוד.

אני מסתכל על מה שכבר יש לי.
על יהל.
על הילדים.
על המשפחה.
על הבריאות.
על האפשרות לקום בבוקר ולעשות את הדברים שאני אוהב.
ולהגיד תודה עליהם.
כי בסוף, אולי זו ההבנה הגדולה ביותר שמגיעה עם הזמן:
שום דבר לא מובן מאליו.
לא הרכיבה.
לא התחרות.
לא ההישג.
לא הבריאות.
לא האנשים שאנחנו אוהבים.
אפילו לא הבוקר הבא.
ולכן צריך לחיות.
לא בפזיזות, ולא בפחד.
אלא בדיוק בגבול העדין שבין השניים בזהירות, בהודיה, באומץ, ובעיקר בהבנה שהזמן שקיבלנו הוא הדבר היקר ביותר שיש לנו.
ואם יש משהו שאני רוצה לקחת איתי מהפרק המדהים שעברתי, ומהפרק החדש שאני נמצא בו עכשיו, זה בדיוק זה:
לא לחכות לחיים, לחיות אותם עכשיו.