מאת:אור
גילויים חדשים על רכישות שביצע טום קרוז בחנויות לבגדי תינוקות
בערך באמצע ריצת הבוקר גיליתי שאני מצליח לחשוב במהלך הריצה. יותר מכך, עלו בי רעיונות חדשים לפיתרון בעיות שמעסיקות אותי.
עד היום המחשבות שלי בזמן ריצה התמצו בחזרה בלופ על משפט קצר מתוך שיר, שרץ לי בראש בקצב ההתנשפויות שלי שהולכות ומתגברות במהלך הריצה, או בתגובה מאוד בסיסית לסביבת הריצה בנוסח "הים הוא אינסופי, הים הוא אינסופי" שמדי פעם מגוון ב"וואו, הים ממש עצום". בימים בהם אני מתעורר כשהשמש כבר גבוהה מדי בשמיים, מחליפים מסכי הטלויזיה במכון הכושר את גלי הים. המבט מתמקד תמיד באותם ערוצים שתת פעילות שכלית רק משפרת את ספיגתם. כך אני מתעדכן באמצעות ערוץ E בנעשה בחייהם של כוכבי הוליווד, החל במבט מעמיק על הגברים בחייה של האלי ברי, דרך גילויים חדשים על רכישות שביצע טום קרוז בחנויות לבגדי תינוקות בבל-אייר, ועד עיצוב הפנים בסגנון מערב אפריקה בבתיהם המפוארים של זמרי רוק שמעולם לא שמעתי את המוסיקה שלהם. אני משתדל להסיט את עיני ככל שניתן מצג ההליכון, שכן מן המפורסמות הוא שהמספרים על הצג יודעים שמסתכלים עליהם, ובמקרים כאלה הם מתחלפים לאט במיוחד רק כדי לעצבן. בימים בהם כח הרצון שלי חזק במיוחד, אני מכסה באמצעות מגבת את הצג של ההליכון, ומנסה להתמקד בריצה ולהניח לנתונים להצטבר הרחק מהעין. כאשר אני מצליח להתמיד בכך, לעיתים חולפת חצי דקה שלמה בה לא בדקתי כמה זמן עוד נשאר לי לסבול.
אולי מדענים בנאסא מצליחים לחשוב מחשבות בעלות ערך בזמן ריצה
אבל הריצה היום היתה שונה. אני יושב עכשיו מזיע בבית מול המקלדת, (אין צורך להיבהל, למרות ההתקדמות הטכנולוגית המשמעותית זיעה עדיין לא עוברת ברשת), הדופק עדיין מהיר מהריצה על החוף, וכותב. האפשרות לרוץ ולחשוב בו זמנית מחשבות בעלות ערך (באופן יחסי), נראתה לי עד היום בלתי סבירה בעליל. בזמן ריצה, אני יכול ממש להרגיש את הדם נוטש את הראש ופונה להזין את השרירים, היום הסתבר שזו רק עוד דוגמא אחת מני רבות לכך שמה שאני מרגיש ביחס לגוף קשור הרבה יותר לפנטזיה מאשר לאנטומיה. למעשה לא הייתי אמור להיות כל כך מופתע, שכן בדרשה מקדימה המאמן הבטיח כי היכולת לחשוב בזמן ריצה היא רק עניין של תרגול, ואף הרחיב וסיפר על מדען בנאסא שהרעיונות הכי טובים שלו באים תוך כדי ריצה ולכן הוא תמיד רץ עם פנקס קטן בכיסו. פקפקתי בהבטחת של המאמן, לא מעט בשל האזכור של נאסא. אולי מדענים בנאסא מצליחים לחשוב מחשבות בעלות ערך בזמן ריצה, אמרתי לעצמי, אבל רובנו איננו מדענים בנאסא. ובכלל, אחרי האסונות האחרונים יתכן והיה עדיף שגם מדעני נאסא היו מצטרפים לשאר בני האדם, וחושבים ליד שולחן העבודה והמחשב ולא בזמן ריצה. היום זה היה שונה. פתאום הניסיון לחשוב על נושאים שחשובים לי לא נהדף, אלא להפך, כאילו נפרש בפניו מרחב שלא היה שם קודם. עדיין לא הסרתי את האזניות של הנגן מהאזניים, אני ממשיך לשמוע את המוזיקה שמלווה אותי בזמן הריצה ומפחד להפסיק פן יתנדפו להן המחשבות יחד עם המוסיקה, תוהה אם מצאתי את מה שמכונה בספרות הפסיכולוגית "Runners' high", סוג של תחושת התעלות של רצים. אני מרגיש כמי שפעם אחת עבר את הסלקציה למועדון נחשק, ועכשיו מפחד לצאת כי לא נראה לו שיתנו לו להיכנס שוב. בכל מקרה אי אפשר להמשיך ככה, אני הולך להתקלח, ולא נותר אלא לקוות שהסלקטורים יהיו רחומים גם בעתיד.
כמה ריצות נוספות אחרי, אני יכול לספר שבינתיים החוויה המתוארת לעיל טרם חזרה על עצמה, נראה שאין מה למהר לרכוש פנקס סופג זיעה לרישום רעיונות במהלך הריצה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
