למרות שמספר המשתתפים במרתונים ובחצאי מרתון נמצא במגמת עלייה, שיעור מקרי דום הלב במהלך מרוצים נותר נמוך – ושיעור ההישרדות מהם אף יותר מהוכפל מאז 2010. מאמר עדכני, שפורסם בסוף מרץ 2025, בוחן את השאלה: מהי שכיחות דום הלב והמוות במרוצים אלו כיום בארה"ב? מדובר במחקר תצפיתי רחב היקף, בהובלת צוות חוקרים מאוניברסיטת אמורי שבאטלנטה, ג'ורג'יה. נביא כאן את עיקריו.
לכתבות נוספות בנושא:
מה עדיף – יחף או עם נעליים? כך משפיעה ריצה יחפה על הביצועים והפציעות
למה נשים מצטיינות דווקא בריצות אולטרה מרתון ארוכות במיוחד?
כשאין דלק באימונים – גם הטסטוסטרון צונח: מהי זמינות אנרגטית נמוכה ולמה היא מסוכנת
חשיבות המחקר
מעל ל-29 מיליון משתתפים השלימו מרתונים וחצאי מרתון בארה"ב בין השנים 2010 ל-2023, פי שלושה מהמספר המקביל בשנים 2009-2000. למרות העלייה המשמעותית הזו, לא היה ידוע עד כה מהו שיעור מקרי דום הלב והישרדות מהם בקרב רצים חובבים למרחקים ארוכים.
מטרת המחקר התצפיתי
המטרה הייתה לקבוע את שכיחות דום הלב ואת תוצאותיו במהלך מרתונים וחצאי מרתונים בארצות הברית, בשנים 2023-2010. הנתונים נאספו על סמך רישום של מסיימי מרוצים וסקירה מקיפה של מקרים מדיווחי תקשורת, קשר ישיר עם מנהלי מרוצים, תביעות של איגוד האתלטיקה בארצות הברית וראיונות עם הרצים השורדים או עם קרוביהם.
איסוף נתונים
החוקרים אספו מידע על אירועים קרדיאליים הקשורים לתחרויות, והתבססו על נתוני רצי מרתון וחצי מרתון בארה"ב בין 1 בינואר 2010 ל-31 בדצמבר 2023. פרופילי המקרים נסקרו כדי לקבוע את האטיולוגיה (חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של התופעה), והגורמים הקשורים להישרדות. שכיחויות ואטיולוגיות הושוו לסטנדרטים ולנתונים ממחקרים תצפיתיים קודמים בין השנים 2000 ל-2009.
צילום: shutterstock
ממצאים ראשוניים
מאגר האירועים הלבביים RACER הצביע על שכיחות נמוכה של דום לב, כאשר רצי מרתון גברים זוהו כתת-קבוצה בסיכון גבוה יותר. האטיולוגיה הדומיננטית בזמנו הייתה קרדיומיופתיה היפרטרופית (מחלה גנטית, שבה שריר הלב של החדר השמאלי מעובה), עם שיעור תמותה כולל של 71 אחוז.
מאז, חלו התקדמויות משמעותיות באימות מקרי דום לב, בבדיקות מולקולריות לאחר המוות, ובזמינות החייאה (CPR) ודפיברילטורים חיצוניים אוטומטיים (AED) בשטח. הפופולריות הגוברת של ריצה למרחקים ארוכים לוותה בעלייה משמעותית במספר המרוצים המתקיימים. העלייה בהשתתפות, לצד מודעות גוברת לסיכונים קרדיאליים אפשריים, הובילה גם לשיפור הכיסוי הרפואי במסלולי המרוצים ולתכנון מדויק יותר של פעולות חירום. ההשפעה הכוללת של שיפורים אלה לא הייתה ברורה עד כה – ולכן נדרש מחקר המשך כמו זה.
שכיחות, תמותה והישרדות
הנתונים מצביעים על כך ששיעור מקרי דום הלב בקרב רצים למרחקים ארוכים היה יציב יחסית בעשורים האחרונים – עם שכיחות של מקרה אחד לכל 1,851,851 משתתפים בין השנים 2000-2009, ומקרה אחד לכל 1,724,138 משתתפים בין 2010-2019. עם זאת, מאז 2020 נצפתה עלייה קלה (1 ל-123,457).
הסיכון לדום לב נותר גבוה יותר בקרב גברים ובמרחק המרתון, בהשוואה לנשים ובמרוצי חצי מרתון. בקרב הקבוצה בסיכון הגבוה ביותר – רצי מרתון גברים – השכיחות בין 2010 ל-2019 הייתה דומה לעשור הקודם (1 ל-64,516 לעומת 1 ל-49,261), אך מאז 2020 עלתה ל-1 ל-35,482.
למרות היציבות היחסית בשיעור דום הלב, שיעור התמותה כתוצאה מהתקפי לב במהלך מרוצים ירד בצורה דרמטית בכ-49% מאז 2010 – מ־1 ל-256,410 ל-1 ל-500,100 משתתפים.
צילום: Shutterstock
הסיבה העיקרית לדום לב הייתה מחלת עורקים כליליים (ידועה גם כטרשת עורקים), ולא קרדיומיופתיה היפרטרופית כפי שחשבו בעבר. ממצא זה משקף שיפור מובהק בתכנון פעולות חירום, ובעיקר בזמינות של החייאה מיידית על ידי עוברי אורח ושימוש בדפיברילטורים אוטומטיים.
השוואה לענפי סבולת אחרים
הסיכון לדום לב בקרב רצים למרחקים ארוכים נותר נמוך יחסית לעומת ענפי סבולת אחרים, כמו טריאתלון, שבו נמדדה שכיחות של מקרה אחד לכל 57,471 משתתפים. הסיכון הגבוה ביותר לזמן התרחשות האירוע היה ברבע האחרון של המרוץ – זמן שבו הרצים מגבירים את הקצב כדי לסיים חזק.
מה גרם לדום הלב? ומה השפיע על הסיכוי לשרוד?
ניתוח ממצאי המחקר חשף כי ב-52% מהמקרים (67 מתוך 128) ניתן היה לקבוע את האטיולוגיה – שיעור דומה לממצא במחקר המקביל בין 2000–2009 (53%). הסיבה השכיחה ביותר כאמור הייתה מחלת עורקים כליליים, לרבות קרע חריף של פלאק או איסכמיה יציבה. הסיבה השנייה בשכיחותה הייתה דום לב בלתי מוסבר, תופעה נפוצה גם בקרב ספורטאים תחרותיים.
בשלושה מקרים נמצאו וריאנטים גנטיים בעלי משמעות לא ודאית, דבר שמצביע על הצורך להרחיב את השימוש בנתיחות מולקולריות בעתיד, לצורך הבנת הקשר בין גנטיקה למוות פתאומי. מעניין לציין כי קרדיומיופתיה היפרטרופית – שבעבר נחשבה לגורם עיקרי – כמעט ולא הופיעה במחקר זה, ייתכן עקב אבחון מדויק יותר לעומת המחקרים הישנים.
ממצא מעניין ובלתי צפוי היה זיהוי חיובי של חומרים ממריצים (כמו משקאות אנרגיה) אצל ארבעה מנפטרי דום הלב – תוצאה שדורשת זהירות מיוחדת בעת שימוש במוצרים כאלה, במיוחד בקרב בעלי תעלות יונים רגישות.
תפקיד מכריע להחייאה ודפיברילציה מהירה:
שיעור השימוש בהחייאה על ידי עוברי אורח ובמכשירי דפיברילטור (AED) זינק באופן דרמטי: בעוד שבין 2000 ל־2009 רק 58% קיבלו החייאה מיידית ו-48% טופלו בדפיברילטור, בין 2010 ל-2023 כל המקרים קיבלו החייאה מיידית, וברובם המוחלט נעשה שימוש בדפיברילטור.
דפיברילטור. מציל חיים |
צילום: shutterstock
תוצאה ישירה של ההיערכות הזו היא קפיצה בשיעור ההישרדות: מ-29% בעשור הראשון ל-66% בעשור האחרון — שיעור דומה לזה שנמצא באירועים לבביים במיקומים מאובטחים כמו שדות תעופה או אוניברסיטאות.
ומה לגבי מגפת הקורונה?
כפי שציינו קודם, החוקרים מציינים עלייה קלה בשיעור מקרי דום הלב מאז שנת 2020 – מגמה שעדיין אינה מוסברת לגמרי. דלקת שריר הלב (מיוקרדיטיס) כתוצאה מזיהום ב-SARS-CoV-2 (השם הרפואי של הווירוס הגורם למחלת הקורונה) נחשבת לתופעה נדירה בקרב ספורטאים, והיא לא נצפתה באף אחד מ-12 המקרים שנותחו קלינית בין 2020 ל-2023.
ההשערה המובילה היא כי הירידה בניצול שירותי בריאות במהלך מגפת הקורונה, גם מצד אנשים שבעבר היו בריאים, הובילה לפחות גילוי מוקדם וטיפול במחלות לב נסתרות. ככל שההשתתפות במרוצים חוזרת להיקפים שלפני המגפה, חשוב לעקוב אחר מאפייני המשתתפים והיסטוריית הריצה שלהם, כדי להבין את השפעת התקופה על בריאות הלב של רצים.
דלקת שריר הלב. לא נמצאה השפעה ישירה | צילום: shutterstock
תובנות פרקטיות
הנתונים תומכים בגישה של תכנון רפואי קפדני במסלולי המרוצים, הכולל הכשרה בסיסית בהחייאה, פריסה חכמה של מכשירי דפיברילטור, ומודעות מוגברת לגורמי סיכון אישיים.
המחקר מדגיש כי למרות ששיעור דום הלב נשאר יציב יחסית (1 מקרה לכל כ־166,000 משתתפים), שיעור התמותה צנח ב-49% מאז 2010, בעיקר הודות להיערכות רפואית מתקדמת בשטח. בנוסף, הסיכון הגבוה ביותר נותר בקרב גברים רצים למרחק מרתון, ובמיוחד אצל אלה הסובלים ממחלת לב כלילית. מרבית מקרי דום הלב התרחשו בשליש האחרון של המרוץ, אז העצימות בדרך כלל עולה.
לסיכום
המחקר מציג חדשות טובות: הסיכוי לשרוד דום לב במהלך מרוץ עלה באופן ניכר, בעיקר בזכות זמינות מיידית של החייאה ודפיברילציה. עם זאת, הוא מדגיש את הצורך בהמשך השקעה במניעה ראשונית – במיוחד בקרב אוכלוסיית הרצים החובבנים המבוגרים.
