ספורט ותנועה הם כלים מדהימים להמון דברים. חיבור לעצמנו, יצירת תחושת מסוגלות, חיזוק הגוף והנפש, ויסות מערכת העצבים, מקום לפריקה רגשית, ומענה בריאותי הוליסטי לכמעט כל אתגר אנושי.
זה מוכח מחקרית שספורט תורם לבריאות הגופנית והנפשית שלנו, בין אם על ידי הפרשת הורמונים מיטיבים שמקדמים בריאות ורווחה נפשית, ובין אם בתמורה החשובה לבריאות הגופנית שלנו. אבל לא הרבה יודעים ויודעות שתנועה וספורט יכולים להוות כלי לריפוי נפשי, ואף ריפוי מטראומה.
הבעיה היא שבמשך עשרות שנים צבעו לנו ספורט עם הרזייה וחיטוב, אימונים לא מותאמים לאדם הפרטי עם הצרכים המשתנים, הנחיות חיצוניות ונוקשות במקום הזמנה להקשבה פנימה, ושיח חברתי, מאשים ומבייש שהופנם בנו. הספורט איבד את מהותו האמיתית והחשובה: ריפוי והגנה למערכת שלנו. לגוף, לנפש ולקשר שביניהם.
למעשה, לקחו כלי מדהים ומרפא והפכו את מהותו. במקום חיבור – ניתוק. במקום הקשבה עצמית – פקפוק עצמי. במקום שיהווה עבורנו מקלט – מרחבי כושר ותנועה, ואף רק המחשבה לעשות ספורט, מעוררת ברבים ורבות חרדה מכישלון ובושה.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
להשתמש בספורט כעוד ערוץ להלקאה עצמית, אשמה, בושה וכלי להפצת תרבות הדיאטה שהשתלטה על כולנו, זהו דבר פוגעני בשגרה רגילה, אבל במדינת מלחמה ואוכלוסייה פוסט טראומטית, זה בכלל מחדל.
מעבר לצביעה התרבותית המזיקה שעשו לספורט בחברה המערבית, יש התעלמות מהאפשרויות הפסיכו-פיזיולוגיות והמרפאות שטמונות בשימוש נכון בו: ביניהן, היכולת לעזור לעצמנו אל מול מצבים רגשיים קשים ואל מול טראומה.
טראומה נוצרת מתוך חוויה בה שלום הגוף או הנפש שלנו או של מישהו לידינו נמצאים בסכנה, ואין לנו מה לעשות אל מול זה, אנחנו בחוסר אונים. החוויה הזו כמו חוויות נפשיות רבות, נרשמת לנו בגוף, במערכת העצבים, בתגובה הרגשית שלנו למצבים שונים, גם אם הם כבר לא באמת מסוכנים המערכת שלנו תזהה אותם כמסוכנים בצורה לא מידתית לרגע הזה, אלא מידתית לרגע ההוא הטראומטי.
בעצם, טראומה מייצרת מצב בו מערכת העצבים שלנו עלולה להיות מוצפת בצורה כרונית, אנחנו עלולים לחוש בהצפה או ניתוק כל או רוב הזמן. כשמערכת העצבים מוצפת, הנטייה תהיה לברוח לראש, להתנתק מהגוף, והמחשבות ילכו לפרשנויות שליליות, מה שלא יאפשר לאדם להירגע ורק יסלים את ההצפה.
צילום: Shuttersock
הפסיכיאטר בסל ואן דר קולק, שכתב את הספר החשוב "נרשם בגוף", מתאר שהיה שולח מטופלים שהגיעו אליו, לעשות עבודה עם הגוף לפני שבכלל היה מתחיל איתם בשיחות וטיפול פסיכותרפי. הסיבה לכך היא שכשמערכת העצבים מוצפת, נוצר ניתוק מהגוף, ריבוי מחשבות כתגובה לתחושת סכנה, והתודעה רצה לפרשנויות שליליות של המציאות. במצב כזה מאוד קשה לייצר שינוי רגשי מתוך שיח, כי היכולת לייצר ערוצי מחשבה שהם לא מתוך מקום הגנתי ודפוסי, מאוד נמוכה.
לכן, כלי ראשוני וקריטי לריפוי מול טראומה (וגם לריפוי "רגיל" מדפוסים רגשיים ומנגנוני הגנה) הוא לחזור לגוף. לתחושות שהוא מאותת וכל-כך הבהילו אותנו, כך שברחנו מהן בצורה לא מודעות (ובצדק). כי חזרה לתחושות הגוף עוזרת לחזור ל"חלון הנוכחות" לרגע הזה. (מושג דימויי שלמדתי מהמדריכה המקצועית שלי לפסיכותרפיה גופנית, גליה טג'ר).
חזרה לתחושות הגוף, זו עזיבה של המחשבות שמנתקות אותנו מהרגע הזה וחזרה למה שנמצא כאן ועכשיו. החזרה לגוף עוזרת לצאת מלופ המחשבות השלילי והטראומטי, ומכאן מווסתת את מערכת העצבים, מה שמאפשר אט אט לתודעה להיות בפרשנות פחות שלילית, ולריפוי האפשרי להתחיל לקרות.
הדבר הנוסף שמתרחש מתוך חזרה לגוף בכלל ובתנועה בפרט הוא יצירת תחושת אוטונומיה מחודשת על הגוף ועל עצמנו. בעצם בטראומה היינו חסרי אונים מול המצב, נלקחה מאיתנו האוטונומיה שלנו. החזרה לגוף, למידה מחודשת של האותות שלו והיכולת להכיל אותן וללמוד לווסת אותן – משיבה את תחושת האוטונומיה. ומכאן עוזרת לשנות את חוויית חוסר האונים הטראומטית.
נועה זילברמן | צילום: יובל כהן
ההסבר הפסיכו-פיזיולוגי הוא שבחלקים נרחבים מהגוף יש הסתעפויות של עצב הוואגוס, עצב ש-80 אחוז מהסיבים שלו מעבירים מידע מהגוף למוח ואומרים למוח מה מצבנו – בטוח/מסוכן. אם אנחנו מבינים ומבינות את הנתון החשוב הזה, אפשר להבין ששימוש בגוף יכול לעזור לנו להעביר למוח מסר שאנחנו בסדר, שאנחנו כבר לא בסכנה. על ידי תנועה קשובה ונעימה. על ידי נשימה, על ידי שירה, תיפוף, שקשוק ופריקה. על ידי שחייה או ריקוד. על ידי הגוף שלנו.
מה שנקרא בשפה המקצועית "מלמטה למעלה", ריפוי שמגיע מהגוף אל המוח.
כי לאחר טראומה הגוף כמו לכוד בסכנה בה היה בעבר, אבל אם נוכל להתחבר אליו מחדש ולעזור לו להתווסת, נוכל לצאת מהחוויה הטראומטית ולחזור לרגע הזה. ברגע הזה אין סכנה. להחזיר תחושת שליטה וחיבור לגוף שלנו, זו אבן דרך קריטית בבריאות בכלל ובריפוי בפרט.
לכן בעת שכזו, בה אנחנו כואבים, פצועים, וכפועל יוצא מכך גם בניתוק רב מהגוף והתחושות שלנו ועם מנגנוני הגנה מוגברים כי המערכת חשה סכנה – ספורט ותנועה הם כלי מרפא, נגיש וחשוב מאין כמותו. תמיד טענתי (ולא רק אני), שנדרש שינוי במרחבי ספורט וכושר, בתפיסה התרבותית ובשינוי המיתוג שעשו לספורט, אבל עכשיו השינוי נחוץ וקריטי מאי פעם.
אז איך אפשר להשתמש בתנועה עבור וויסות וריפוי? כמובן שזו שאלה גדולה שלא אפשרי לענות עליה בצורה מלאה בטור קצר. אבל בתור התחלה אני ממליצה לנסות לברר איזו תנועה נעימה לך, איזה סוג ספורט או תזוזה מייצרים אצלך רגיעה. יש אנשים שעבורם שחייה, יש כאלו שהליכה או ריצה, יש כאלו שספורט יותר אינטנסיבי שפורק אנרגיה כמו קיק בוקסינג או איגרוף, וכמובן שיוגה קשובה ועמוקה, מתרגלת בצורה מובהקת את המתודה של חיבור לתחושות הגוף.
צילום: tomasdelgado from Pixabay
ויסות יכול לקרות מהרבה סוגי תנועה, בין אם על ידי פריקת הטעינה האנרגטית הגבוהה, ובין אם על ידי ויסות האנרגיה שבתוכנו על ידי פעולות חוזרניות ונשימה, כמו למשל בריצה או שחייה.
ניתן גם לחקור בצורה עצמאית בבית, מה יתמוך בך עכשיו. לשים מוזיקה ואפשר גם ללא, ולהתחיל לנוע עם שאלה פנימית פשוטה: "מה נעים לי עכשיו? מה יהיה לי מדויק עכשיו"? אולי תגלו שהצורך הוא לשקשק, אולי תגלו שדווקא לנוע בעדינות ומעגליות, וסבירות גבוהה שהצורך גם ישתנה מפעם לפעם, כי אנחנו לא באותו המצב כל הזמן, ועצם לימוד ההקשבה לרחשים המשתנים, הוא כשלעצמו מייצר חיבור לגוף ומתוכו ריפוי.
אני מעודדת אותך בצעדים קטנים, לקדם תנועה בחייך מתוך עמדה ומטרה אחרת. כמה חבל להפסיד רכיב בריא ומהותי בקיום האנושי וביכולת לקדם רפואה עצמית, רק כי תרבות הדיאטה הכניסה מסרים מטעים ורעילים לתרבות הספורט.
הכותבת: נועה זילברמן | פסיכותרפיסטית אינטגרטיבית, מאמנת כושר הוליסטית בדימוס, בעלת הפודקאסט "מאוזנת".
