מאת:אור
אני רץ שלוש פעמים בשבוע, בימים טובים חמישים דקות בימים פחות טובים ארבעים. אני יוצא לריצה משדרות ח"ן לכיוון רחוב פרישמן, מפרישמן עד הדולפינריום, ובחזרה לאורך החוף. לאורך שדרות בן גוריון אני זורק מבט למקום שבו מידי ערב עומד תור ארוך של אנשים שמחכים לשניצלים מטוגנים בעשרים שקל, ומתחמק מכלב שרואה בי שניצל. אני מסיים את הריצה בספרינט די איטי בעליה של שדרות ח"ן. המאמץ לגרד את עצמי מהכורסא בערב כדי לצאת לריצה, ואף לסיים אותה, מכלה את המוטיבציה הספורטיבית שלי, והתחושה היא כי המהפכה קצת נעצרה. אני רץ אבל התחושה היא שאני לא מגיע לשום מקום.
את השכן אני פוגש בעיקר במדרגות. "אני עדיין לא כשיר" הוא מבשר לי בכל פעם שאני מתעניין מתי ישוב למסלול. באחד הימים הוא פונה אלי ושואל " שמעת על הפינגווין?" "לא", אני עונה, "לא שמעתי". לפני שנים פרץ קוף שנמלט מגן החיות הישן של תל אביב לבית הדירות בו אנו מתגוררים, תהיתי אם הפעם הותקף הבניין על ידי הציפור בטוקסידו. בירור קצר העלה כי השכן מעריץ את הפינגווין, וכי הפינגווין לא מתגורר בגן חיות אלא בארצות הברית, עובדה שהפחיתה במעט את האיום שנבע מהאירוע. הפינגווין, כפי שהסתבר כעבור זמן קצר לאחר שהשכן גרר אותי אל מול המחשב, הוא כינויו של רץ אמריקני שנוהג להניע את רגליו בהילוך פינגוויני. בעברו היה ה פינגווין בטטת כורסא למהדרין, והמהפך שעבר למלפפון מרוצים זכה להד ניכר בתקשורת הספורט בארצות הברית. השכן התבונן בי וראה מולו פינגווין מזרח תיכוני. "אנחנו ניקח אותך ונכניס אותך למסגרת עם מאמן, אנחנו ניתן לך בגדים ונעליים, אנחנו נענוד לך שעון דופק, אנחנו נמלא אותך בתוספי מזון, ואתה תרוץ ותכתוב ותספר לכולם על איך עשינו ממך ספורטאי" אמר לי השכן. כשהוא מתלהב הוא מתחיל לדבר בלשון רבים. שתקתי, המילה מאמן שלפה מזיכרוני תמונות קשות. בן שש, בשיעור התעמלות עם המאמן רובי שנהג לכנות אותי דובי ולא בשל פרוותי. בגיל שמונה, בבית הספר היסודי עם המורה שאול ושאון עמודי הברזל הקורסים כאשר שוב עברתי דרך הגומי בקפיצה לגובה במקום מעליו, ובגיל ארבע עשרה בתיכון, עם המורה לספורט עופר שאומר "יש פה תלמידים, שבעוד כמה שנים, לא רבות, יתעוררו בוקר אחד ויגלו שהם לא יכולים לקום מהמיטה", ונועץ בי מבט רב משמעות. הפרידה ממאמני הספורט היתה אחד השינויים החיוביים ביותר בהתבגרותי.
בעברו היה הפינגווין בטטת כורסא למהדרין
"אני שמח שאתה בעניין" היטיב השכן לפרש את השתיקה הנוגה שלי כהתלהבות. התעשתי וניסיתי להתנגד "אבל אתה יודע שאני אדם חולה, מה יקרה אם רק אחד מהחשדות הרפואיים שלי יתממש?", אבל זה היה מעט מידי ומאוחר מידי, "זה רק יעשה את הכל יותר מעניין" סיכם השכן האופטימי את הדיון.
בימים שאחרי השיחה המטרידה הזאת ניסיתי להימנע מהתקלות בו, אך הוא דווקא נהיה נפוץ ביותר. במדרגות, ליד הפחים, ועל המדרכות, נתקלתי בו בכל מקום, ובכל פעם עדכן אותי "עובדים על זה". למען האמת כבר שקלתי להימנע מלהוריד את הזבל ולהשליך את שקיות האשפה מהחלון בכיוון המשוער של הפחים, כמו אי אלו מדיירי הבניין המשותף, אך לא סמכתי על כישורי הקליעה שלי. כעבור ימים מעטים, באחת ההיתקלויות הבלתי נמנעות, השכן ניגש אלי בפנים קורנות והודיע "סידרתי לך מאמן מעולה, קוראים לו רן שילון, הנה הטלפון, תתקשר אליו".
מאותו הרגע השכן התחיל להתקשר אלי בתדירות של מתרימה שאמרו לה להתקשר אחר כך, ולא הרפה. פעמיים שיקרתי שאיבדתי את מספר הטלפון ופעם אחת שהיה תפוס, הכל כדי לדחות את השיחה הגורלית, עם משעבדי.
ובשבוע הבא "ברוכים הבאים למעגל"- המאמן נכנס לתמונה.
תגובות לטור של אור, ניתן להעביר לו ישירות למייל: [email protected] , או למערכת שוונג באמצעות עמוד צור קשר.
