לפני רגע נגמר המרוץ. חם היה באילת בבקר ההוא. ישבתי בצידי הדרך מנסה להחזיר את נשימתי לריאותיי לפני שנשמתי תחזור לבוראה. עוד מישהו לצידי עסק בהחייאת עצמו. 'אברום', הוא פנה אלי לפתע, 'איך אתה רץ עם הפרסות האלה?' לא הייתי צריך להסתכל אל קצוות גופתי כדי לדעת על מה הוא מדבר. על הרגליים היו לי את הנעלים הכי גדולות והכי מכוערות, שהיו לי אי פעם. 'זה לא פרסות' אמרתי לו, 'אלה הגונדולות שלי. איתם אני מפליג למרחקים ושר שירי אהבה רומנטיים לאהובתי אלילת הריצה

מאת:אברהם בורג

אבל הוא צדק. יפה שכמוהו, תמיר ומתוח, מהודק ומדויק הוא ענד לרגליו את התכשיט האחרון של המותג האופנתי של אותו הרגע. תארו לעצמכם: נעלי ריצה של פומה. נו באמת. ככה זה: יש כאלה שנולדו קולבים, שנועדו לתלות על עצמם את היפים שפריטים, את האופנתיים שבבגדים, את המהודרות שבנעלים. ויש כאלה, כמוני, שנולדו להפריס פרסה כדי לרוץ ריצה.

ארון הבגדים שלי נראה לפעמים כמו הארון של אימלדה מרקוס. נעליים על גבי נעליים. אלה לוחצות על העקב ואלה משחררות את הבוהן. ההן תומכות במרכז הרגל והאחרות מאזנות את הפלטפוס היהודי המאפיין את פלג גופי התחתון. יש לי כל כך הרבה נעליים כי אין לי בעצם נעליים. הרי מנעד הפתרונות העומד לרשותו של רץ ממוצע מידות הוא כמעט אין סופי. ואילו לנו מגודלי הגפיים נשארות בקושי שאריות.

בחנויות הנפוצות מידה 46 היא הגבול העליון. אבל אני הרי הייתי שם כבר בסוף כיתה ח'. אחר כך התחילו המסעות בתנועה ובצבא, אחריהם באו הריצות והמרחקים והרגל גדלה במספר אחד לפחות. בינתיים נולדו גם המדרסים המקצועיים ועוד מידה נוספה כמו מעצמה. אבל מי מוכר בארץ נעליים מידה 14 או 15? שזה 48 במספרים ישראלים וזה  30 וכמה סנטימטרים. כל נעל הרי תופסת קונטיינר שלם ולא שווה ליבא. ועוד לא דיברנו מילה על הרוחב. איך לכולם יש כתפיים ברוחב שונה, ומותן בהיקף שונה וחזה אחר לכל אחד ואחת ועוד אברים גדולים וקטנים ורק הנעליים כולן ממוצעות?

"למותגים יש חנויות דגל. היבואנים קשובים ללקוחות ומוכנים להביא נעליים במיוחד "

יש אמירה, שמעולם לא בדקתי אותה, הטוענת שנייקי בכלל לא מייצרים נעלים רחבות. אולי נכון אולי לא. אבל מספיק שאומרים עליהם כאלה דברים כדי לפסול אותם מלכתחילה. ועוד לא השתתפתי כלל במצוקתן של הנשים גדולות הגפיים. אלה הנאלצות לוותר על נעליים יפות כרצונן ולעבור למדף הגברים. כי "אין גברת", "אפילו לא בדיוטי פרי”, "לא עושים, אני אומר לך! מה לא מובן?”.

לאחרונה המצב השתפר. למותגים יש חנויות דגל. היבואנים קשובים ללקוחות ומוכנים להביא נעליים במיוחד עבור צרכיהם. ברוקס ואדידס כבר עליי וניו באלאנס גם. הלקוח תמיד צודק, והלקוח עם הרגל הגדולה תמיד יהיה נאמן ליבואן ואף יקנה נעליים לילדים וימליץ לחברים. כי לרצים עם רגליים גדולות יש גם זיכרון גדול ופרגון גדול עוד יותר. למה שרק אני ארוץ עם פרסות. מה אני חמור? מה פתאום אני סוס מרוצים אציל. והפרסות יפות לי מאד.

אחר כך חזרתי הביתה מאילת. נכנסתי לאתר וחיפשתי את התוצאות. חצי מרתון, שלשה גבולות, מאות רצים, שתי פרסות ו…. הגעתי לפניו. עשר דקות שלימות לפניו. אני לא תחרותי ולא הישגי כלל. אבל עם כאלה תוצאות אולי שווה שישקול להשתיל לעצמו כף רגל יותר גדולה? להזיק זה לא יכול

הבלוג של בורג בשוונג– אדם בתוך עצמו הוא רץ