צ'אלנג' ישראמן זאת לא רק תחרות
אני יורד לאילת לצ'אלנג' ישראמן מאז 2009 ברצף כל השנים. הדרך הזאת היא תמיד יפה ותמיד מיוחדת כשאתה רואה את שיירות כלי הרכב עם אופניים על המתקן בדרך דרומה. סוג של וודסטוק כזה שבו אתה נוסע לפסטיבל ולא רק לתחרות. סוף שבוע עם חברים במלון באילת, עם האקספו המעולה, איסוף הערכות, התדריכים, הצ'אי לאטה והאספרסו בארומה, ואימוני החידוד המסורתיים על המסלול. חגיגה. התחרות עצמה היא כמובן הכי חשובה, אבל במידה רבה היא חלק מהחוויה, ולא כולה.
לכתבות נוספות מצ'אלנג' ישראמן:
דן אלתרמן: "הסוד שלי הוא בהתמדה. כל שנה מגיע מתחרה אחר, אני פה 33 שנה"
"אבא שלי היה גיבור": צפו בראיון המרגש עם כפיר, בנו של הישראמן אלעד פינגרהוט ז"ל
במחירי פרי-סייל מיוחדים: נפתחה ההרשמה לצ'אלנג' ישראמן 2026
כמו תמיד כשאני מתחרה בעצמי בישראמן, ירדתי לאילת עם כל המשפחה. הגענו ברביעי בצהריים והתמקמנו. ארוחת צהריים, אימון רכיבה, איסוף ערכות, ולילה עם הרבה מחשבות, אבל בלי הרבה שינה. בחמישי בבוקר שחינו ורצנו קצת, תדריך תחרות, הפקדות, וארגונים אחרונים. זהו, הכל מוכן. באופן די מפתיע הצלחתי לישון לא רע וקמתי בארבע, רגע לפני השעון המעורר. בחמש ירדתי לשטח ההחלפה לסדר את התזונה על האופניים וכדומה, וקיבלתי החלטה סופית לגבי הביגוד לרכיבה. עליתי חזרה לחדר ולבשתי את חליפת השחייה. יאללה, זה הגיע, יורדים לחוף לזינוק.
השחייה
עמדתי על קו המים עם כמה חבר'ה מהקבוצה והרגשתי די רגוע ביחס למה שהייתי מצפה. העילית זינקו והגיע תורנו. פתחנו חזק אבל ממש בשליטה. להפתעתי לא היה בלאגן בכלל, לא דחיפות, לא מכות, כלום. פשוט שחיתי ישר לכיוון המצוף הכתום הראשון. בשלב מסויים הרגשתי נגיעות מוכרות ברגליים והנחתי שזה איתי מהקבוצה ששוחה מעולה.
הסתכלתי אחורה וראיתי שאנחנו קבוצה קטנה של כמה שחיינים. הגענו למצוף הפינתי הראשון, פנינו שמאלה, וחיפשתי את המצוף הפינתי הבא במקום שזכרתי שאמרו בתדריך. משם חזרה לחוף, ריצה קצרה, וכניסה להקפה השניה. קרוב לחוף הים היה כמו בריכה, אבל בעומק היה צ'ופי למדי. בשלב מסוים לא הצלחתי לזהות את המצוף של הפניה ועצרתי, הסירה של המארגנים הסתירה אותו. לג אחרון לכיוון החוף וזה נגמר. האמת הייתה שחיה רגועה וזורמת למדי. הסתכלתי על השעון והבנתי שהמרחק היה כנראה קצת ארוך. אין מצב ששחיתי כל כך לאט.
רכיבה
החלפה רגועה יחסית ויאללה לאופניים. רגוע, לא להשתולל. זרמתי לכיוון העלייה וטיפסתי ממש בשליטה עם רוח פנים מכובדת למדי כפי שאבי חיים אמר לי מראש שתהיה. רוח זה טוב, אני אוהב שהתנאים בישראמן קשים. החצי הראשון ברכיבה במלא הוא תמיד לא דרמה יחסית. פרסה ראשונה בסיירים, נטפים, ואז יציאה חזרה לכיוון עובדה, שמשם מתחילה באמת הרכיבה של המלא. או לפחות החלק הקשה שלה. למזלנו הפעם הרוח במקטע הזה הייתה איתנו בגב והקושי היה ברמה הנסבלת.
המרתון
הגעתי להחלפה בנטפים והתיישבתי לנעול את נעלי הריצה. מאז הפציעה אין מצב שאני נועל נעליים בעמידה, בטח לא אחרי רכיבה ארוכה. החלפה קצרה יחסית ויצאתי. בזווית העין ראיתי את אמיל ושאלתי מה קרה לו ולמה הוא עדיין שם. אמרו לי שהוא לא במיטבו והוא מתלבט האם להמשיך או לחדול. ניגשתי אליו ואמרתי לו יאללה אמיל בוא איתי. תתחיל, לך תדע מה יקרה. תנסה לסיים. דיברנו על הבת שלו ועל הילדים מהקבוצה שלו והכל, וגלשנו בירידה בקצב שלי.
הייתי עייף אבל לא חשבתי שאני יותר עייף ממה שאני אמור להיות בשלב הזה בצ'אלנג' ישראמן מלא. בתחנת התזונה בכיכר שחמון אמרתי לאמיל שאני עוצר שנייה והוא אמר שהוא ממשיך וניפגש על המסלול למטה. סיימתי את הירידה והתחלתי להרגיש שאני דועך מאוד, ושמתחיל להיות לי קר למרות שהיה חם יחסית. הגוף התחיל לשדר אותות מצוקה ומצאתי את עצמי עובר למוד הישרדות. באסה, במיוחד לאור העובדה שעניין הגב-אגן שממנו חששתי כל כך לפני התחרות בכלל לא הגביל אותי.
עברתי להליכה איטית, זחילה ממש, שמתי ז'קט חם וניסיתי להמשיך להתקדם. נותרו עוד כעשרים קילומטרים, ובקצב הנוכחי זה הולך להיות ערב ארוך. זה מה יש. הכל טוב. רגוע. אחרי כמעט שעה של הליכה הגוף התאושש קצת והצלחתי לחזור לרוץ לאט לאט עד הסוף. כמיטב המסורת, הבנות שלי המתינו לי בכניסה לשרוול ורצו איתי לקו הסיום ואשתי צילמה ואז הצטרפה. סיימתי. סיימתי מבואס מהביצוע שלי, אבל מרוצה שסיימתי, שלא פרשתי. גם בשביל עצמי, המשפחה, הקבוצה, וכמה וכמה חברים טובים שבאו כל הדרך מהמרכז כדי ללוות אותי.
אז מה קרה?
ערב התחרות אמרתי לאדוה שאני עדיין לא מאה אחוז ושאני מקווה שזה לא יפגוש אותי בתחרות. לצערי התקווה התבדתה. לא הייתי חולה. חולה ממש אין מצב שאני מזנק. זה לא חכם ולא אחראי. אבל גם לא הייתי מאה אחוז בריא. למעשה, לא הצלחתי להתאושש עד הסוף מהמחלה הרעה שחטפתי אחרי מחנה האימונים לקראת התחרות. גררתי משהו כל הזמן וידעתי את זה. נחתי, עשיתי טיפולים כאלה ואחרים, תוספים, אבל השיעול והצינון לא לגמרי נעלמו. גם המדדים בגרמין הצביעו על זה שאני לא פיקס. מתישהו במהלך התחרות הגוף פשוט אמר את דברו ונכבה לגמרי.
למעט אשתי, לא שיתפתי איש בתחושות שלי לפני הזינוק. לא אוהב סיפורים ותירוצים. מבחינתי גם להגיע לתחרות בריא מבחינת פציעות ומחלות זה חלק בלתי נפרד מלהיות ספורטאי הישגי, ואם לא הצלחת – נכשלת. הכי קל להאשים מישהו או משהו אחר. לא הצלחתי לעמוד ביעד של סאב 11 שעות ולא הצלחתי אפילו לתת פייט סביר לספורטאים סביבי. כל מי שסיים לפניי היה טוב ממני ביום הנתון ומגיע לו שאפו. אני הראשון לברך ולפרגן. תהיה בן אדם ותהיה ספורטאי.
אני מסתובב בתחושת החמצה כרגע. מתחשק לי להירשם לצ'אלנג' ישראמן המלא 2026 כדי לנסות לעשות תיקון, ולמעשה בא לי להרשם לאיזה איש ברזל כבר באביב הקרוב כדי לתרגם את הכושר לכדי ביצוע ראוי. אבל למדתי שצריך לנשום רגע. לעבד. לתת לרגשות לשקוע קצת. נראה.