למה אנחנו מתמכרים לספורט, גם אם הוא קשה?

מי שלא עושה ספורט, בעיקר סבולת, מתקשה להבין מה כל כך כיף בזה? אבל למה שאנשים יעשו משהו שלא טוב להם? יאיר קרני מסביר
Facebook
Twitter
Telegram
WhatsApp

אנחנו עושים דברים שונים בחיים לא רק עבור הגוף אלא הרבה גם עבור הנפש. במדע לא קיימת הגדרה מדויקת לנפש, אבל יש דברים שאנחנו עושים שנותנים לנו הרגשה טובה. מי שמתאמן ועוסק בפעילות גופנית מתמיד בכך כי הפעילות הזו גורמת לו להרגיש טוב, כמו שאמר לי פעם אדם מאד חכם: "בן אדם יעשה בסופו של דבר רק מה שעושה לו טוב והוא לא יעשה דברים שגורמים לו להרגיש רע". והוא צדק.

ריצה בשטח

לא רק אנחנו מרגישים את ה"היי", גם הכלבים | צילום: thinkstock

אנשים שמתאמנים ועוסקים בפעילות גופנית מתמשכת ארוכה כמו ריצה, הליכה, שחיה, חתירה בקיאק, רכיבה או פעילות על קרוס טריינר בחדר כושר, מתמידים בפעילויות הללו משום שבסופו של דבר הם מרגישים טוב עם מה שהם עושים.

כמות הפעילות משתנה מאדם לאדם. יש מי שמסתפק בשלוש שעות בשבוע, יש מי שמסתפק בשש, ויש כאלה שמרגישים שחסר להם משהו אם התאמנו פחות משעתיים ביום.

המוטיבציה לצאת מהבית, להתאמן ולהזיע, הנה תהליך מורכב מאד של קבלת החלטות והוצאתן אל הפועל. עד כדי כך מורכב התהליך, שיותר ויותר מתחזקת בי הדעה שזה כמעט העיקר. לדעתי, ההחלטה לצאת לאימון היא 80% מהאימון עצמו, וביצוע האימון הוא 20% הנותרים. בקיץ העכשווי, צריך לתכנן את שעת האימון כך שלא תצאו כשחם מדי והשמש קופחת.

מומלץ מאד לקבוע מראש להתאמן עם בן או בת זוג או עם קבוצה או עם מאמן. עצם ההתחייבות לעמידה בלוח הזמנים והמחויבות כלפי הזולת, עוזרת מאד לצאת לאימון ולעמוד במשימה. אני עוסק שנים רבות באימון אישי. עצם העובדה שהמתאמן יודע שאני מחכה לו, מוציאה אותו מהבית לאימון. מעטות מאד היו הפעמים שהגעתי לנקודת המפגש לאימון והמתאמן או המתאמנת שלי לא הגיעו. כמה שלא הייתה להם מוטיבציה, הם חשו שלא בנוח לא להגיע, ואני מדבר על מנכ"לים בכירים מאד, ביניהם כאלה שבאו לאימון עם הנהג האישי ושכל המערכת היתה מסתנכרנת עם האימון של הבוס.

מה קורה באימון?
עד לפני שנים ספורות המליצו של שלושה אימונים שבועיים של 30 דקות כל אחד. כיום כבר מדברים על 6 אימונים שבועיים של 60 דקות כל אחד, ואפשר גם יותר. כל זאת משום שהסתבר שלמשך האימון יש קשר ישיר להשפעתו על מצב רוחו והרגשתו של המתאמן. הקשר הוא הפרשה במוח של הורמון שנקרא אנדורפין. ההורמון הזה אחראי על התחושה הנעימה שיש לנו אחרי האימון: הרגשת "היי", הרגשה של ריחוף, הרגשה של המון אוויר בראות, הרגשה שלא קיימת לפני האימון.

ריצה בחוף הים

מכורים לאנדרופינים | צילום: thinkstock

כשהאנדורפין מופרש במוח, הוא נצמד לקולטן שלו על פני תאי העצב והם "מבסוטים מאד". אגב, לא רק בני האדם מרגישים טוב אחרי אימון ממושך, גם הכלבים נהנים מאד כשהם נהנים ממנת פעילות יומיומית. פעם היה לי כלב שהיה יוצא איתי לריצות. הוא היה עובר מרחק כפול ממני בכל אימון כי היה רץ קדימה וחוזר אלי, רץ  לרחרח בכל מיני מקומות מרוחקים ודוהר ורודף ומשיג אותי. אם קרה שלא לקחתי אותו לריצה הוא היה יכול לקרוע את השרשרת ולרוץ אחרי ולהשיג אותי.

אני בעצמי מרגיש את ההבדל בהרגשה, בין אם אני רץ שעה, או שעתיים, או שלוש. ההרגשה הטובה הזו בולטת במיוחד אחרי ריצת מרתון. לא משנה אם עברתי את המרחק בשעתיים וחצי או בחמש שעות: קשה להוריד את החיוך מהשפתיים למשך ימים אחרי הריצה. ההתמודדות עם המרחק גרמה לי לפעמים לשאול את עצמי "מה לכל הרוחות אני עושה כאן?" ועל קו הסיום כבר הייתי מגבש לי את ההחלטה מתי ואיפה יהיה המרתון הבא.

עוד כתבות בנושא
עכשיו זה מוכח: פעילות גופנית שומרת אותנו צעירים 
איך רצים בימי הקיץ הרותחים?
11 טעויות שלא תרצו לעשות במרתון 

האם כל ענפי הספורט משפיעים עלינו באותו אופן? לא. לפעילויות שהן שרשרת של פעולות מונוטוניות החוזרות על עצמן, יש אלמנט של הרגעה בהשפעת האנדורפינים. בשחייה למשל, תנועת החתירה או החזה חוזרת על עצמה לאורך כל המרחק וכך יכולה לחזור על עצמה אלפי פעמים בשעה. בכל קילומטר של הליכה מבצע הגוף 1,200-1,300 צעדים בדיוק כמעט של אורך הצעד. יש צעדות למרחקים של 40-50 ק"מ ביום למשך ארבעה ימים רצופים. צעדת ניימיכן בהולנד, "צעדת ארבעת הימים" המפורסמת, התקיימה בשבוע שעבר. אלפי אנשים צעדו 43 ק"מ ביום במשך ארבעה ימים רצופים. יצא לי להכין מישהי לצעידה הזו וגם היא דיווחה על תחושת האופוריה למרות שהלכה שמונה שעות רצופות בכל יום!

רוכבי אופניים בטור דה פראנס

לא סתם כולם רוצים להשתתף במרוץ המפרך הזה. טור דה פראנס | צילום: bert de boer

בטור דה פראנס רואים כמה עשרות רוכבי אופניים שרכבו 150-200 ק"מ ביום כולל רכיבות מטורפות בהרים, במשך 25 ימים עם יומיים בלבד הפסקות למנוחה, והם כולם מאושרים ומחייכים. ולראיה, התור לטור הבא ארוך מאד למרות הקושי והמאמץ. ברכיבה על אופניים, יש תדירות דיווש הנקראת קאדנס שהיא פעולה בקצב קבוע פחות או יותר ויש התאמה בין קוטר הדיסק של גלגלי התמסורת לבין הגלגלים, כך שהדיווש מתקיים בקצב די קבוע כשמהירות הרכיבה היא בקצב משתנה.

כל זה להבדיל ממשחקי הכדור, שם פועל על הגוף מנגנון שונה המפעיל את הקורטיזול שהוא הורמון הסטרס, שמעלה בצורה קיצונית את רמת האדרנלין בדם בעקבות ביצוע המיאוצים (הספרינטים) הקצרים המייצרים דופק גבוה במיוחד למשך זמן קצר ואין לכל זה אותה השפעה על המוח.

הפעילויות הללו לא מגמדות פעילויות אחרות כמו פעילות בחדר כושר, ספינינג, TRX, ריקודי-עם ולהבדיל מקצועות הקרב: איגרוף, קראטה וג'ודו.

אם אוהבים את הספורט שעוסקים בו, חוזרים ועוסקים בו עוד ועוד. מדוע? משום שהפעילות המונוטונית הזאת עושה לנו טוב לנפש ולנשמה.


יאיר קרני | אחראי מקצועי תכנית הרזיה ב"דרך הכושר לחיים"
מאמן ריצה, תזונאי, BSC בתזונה, M. Med במדעי הרפואה
רוצים לשאול את יאיר קרני שאלה? שילחו לו לדוא"ל זה:
[email protected]



אנו מכבדים זכויות יוצרים ועושים מאמץ לאתר את בעלי הזכויות בצילומים המגיעים לידינו. אם זיהיתם בכתבות או בפרסומי שוונג צילום שיש לכם זכויות בו, אתם רשאים לפנות אלינו ולבקש לחדול מהשימוש בו או לבקש להוסיף את הקרדיט שלכם בדוא"ל: [email protected]

קראתם? השאירו תגובה...

כתיבת תגובה

כתבות אחרונות באתר

פודקאסטים מומלצים

אירועים קרובים

טורים

ציטוט השבוע

"אל תוותרו לעולם. הפסד או דחייה הם רק הצעד הראשון בדרך להצלחה". ג'ים ולואנו



הטוויטר שלנו

ערוץ הוידאו של שוונג

רישום לניוזלטר

רוצים לקבל את הניוזלטר של שוונג עם הכתבות הכי מעניינות ישירות למייל?
מלאו בחלון את כתובת המייל ואנחנו נדאג לכל השאר…

שימו לב:
במילוי השדה עם כתובת הדוא"ל שלכם, אתם מסכימים לקבל דיוור מחברת שוונג אירועי ספורט.​ תוכלו להסיר את עצמכם בכל עת ממאגר המידע באמצעות כפתור "הסרה" המצורף לכל הדיוורים שלנו.