השבוע תפסתי את עצמי מהרהר בקול. שאלתי את המלכה: "מה בעצם יקרה אם אפסיק להתאמן"? השאלה הזו לא צפה סתם בנקודת הזמן הזו. כבר חצי שנה שאני פותח כל בוקר באימון, חלק מהאימונים אפילו עצימים מאוד, וזאת מבלי שיש לי שום תחרות באופק. הראש שלי אמנם לא מפסיק לחפש את היעד הבא, מחפש פרויקט או אתגר שידליקו אותי, אבל עדיין לא מצאתי את היעד הספציפי הזה שבאמת יסקרן אותי עד הסוף.
ובכל זאת, אני מוצא את עצמי, יום אחרי יום, קם ומתאמן. אני עושה את זה מתוך מקום נקי, אמיתי וכן.
התשובה לשאלה הזו ששאלתי את המלכה, הגיעה אליי בבהירות דווקא כאן במקסיקו, דרך זוג אופניים.
לכל הטורים בבלוג של דן אלתרמן לחצו כאן
מאז 30 בינואר, מהישראמן האחרון, לא יצאתי לרכוב על הכביש. במשך כמעט חמישה חודשים נמנעתי מזה. הרגשתי שאין סיבה אמיתית לקחת את הסיכון ולעלות על הכביש, אז המשכתי לרכוב שלוש פעמים בשבוע רק על הטריינר בבית, כשכל הפוקוס והאנרגיות בשנה האחרונה היו מושקעים בטיפול של לביא.
דן אלתרמן בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
אבל כשארזתי את התיקים לקראת היציאה שלנו למסע, למציאות החדשה כאן, משהו בכל זאת גרם לי לקחת את נעלי הרכיבה שלי, שני סטים של חליפות רכיבה, פדלים וגרמין. אמרתי לעצמי בראש שאני כנראה אסתפק באופני כושר בחדר כושר, אבל עמוק בלב קיוויתי שאצליח להתארגן על אופני כביש.
בצורה כמעט קוסמית, זה קרה כבר בשבוע הראשון. חיבור מדהים ומקרי לחלוטין, עם רוכב מקומי שגר בבניין שבו אנחנו מתגוררים, הביא לכך שבתוך מספר ימים עמדו להם האופניים במרכז חדר השינה שלנו במקסיקו.
כשהכנתי אותם בערב לקראת הרכיבה, הרגשתי איך אני מתמלא באנרגיה ואושר אדיר. אבל זה לא היה אותו ריגוש של זינוק לתחרות או רדיפה אחרי פודיום. זה היה הגילוי הפשוט של התשוקה הזו לתנועה, לרכיבה, לתחושה של הכביש. אותה תחושה שצרובה בי עמוק בפנים, ומנותקת לחלוטין מכל מספר או יעד חיצוני.
כאן במקסיקו, כשהטיפולים של לביא ממשיכים לפי הפרוטוקול, ואנחנו מתחילים לראות ניצנים ראשונים של שינויים קטנים, שעבורנו הם עולם ומלואו, הבנתי עוד משהו. הבנתי שגם אם אפסיק לחפש את המטרה הספורטיבית הבאה, הספורט ימשיך להיות חלק ממני.
דן אלתרמן עם יהל ולביא במקסיקו | צילום: פרטי
האימון של הבוקר הוא כבר מזמן לא אמצעי להשיג משהו. הוא פשוט מה שמחיה אותי, מנקה את הרעשים, ופותח לי את היום בצורה הכי טובה שיש.
כשהתחרות היא כבר לא המנוע, אני מבין שהיא מעולם לא הייתה כל הליבה. היא הייתה רק התירוץ.
המנוע האמיתי היה ונשאר השקט, החיוניות, והחיבור הפשוט לגוף ולדרך.
