נדמה שכבר כתבתי את הבלוג הזה…
שכבר הייתי בסיטואציה הזו לא פעם, ושיתפתי איך ממשיכים להתאמן כשאין תחרות באופק, כשאין מסגרת, כשכל תכנית מתפרקת עוד לפני שהספקנו להביט בה.
וזה היה לא מזמן, בתחילת מלחמת חרבות ברזל.
מאז ימי הפינוי עברו בסך הכל חודשיים.
חזרנו הביתה ליפתח.
חזרנו עם הילדים, עם הארגזים, עם החלום של שגרה, אפילו אם היא אחרת.
היה רגע שנשמנו לרווחה והתחלנו לתכנן את המשימות הבאות. אפילו פתחנו את העסק, יהל ואני לבד בלי עובדים (כי אין…) אבל בירכנו על המצב זה כל כך.
רגע אחד שבו המסלול נראה ברור, ואפילו האימונים שוב התקבעו בלו"ז…
ואז, שוב, ימי מלחמה.
ושוב צריך לשנות תכניות.
שוב לא ניתן לצאת מהבית לרכיבה, שוב מודדים מרחקים לא לפי קילומטרים אלא לפי זמן ממ”ד.
דן אלתרמן והמשפחה בממ"ד. תקופה מורכבת | צילום: פרטי
אבל בתוך כל זה אני בוחר להמשיך לנוע.
ולא, לא תמיד לפי התכנית, לא תמיד בזמנים ולא תמיד את הכל.
אז אני רץ מסביב לבתים בשכונה, ובודק איפה המיגונית הקרובה.
רוכב כמובן על הטריינר ועושה פרוייקטים שחלמנו עליהם, כי פתאום יש שוב זמן פנוי.
וכל התנועה הזו מספקת שפיות, ומשאירה אותי בתלם. מאפשרת נורמליות בעולם לא נורמלי.
אנחנו במציאות שאין בה הרבה וודאות
וגם היום, כמו אז, אנחנו בוחרים לנוע.
אפילו אם זה רק בצעדים קטנים.
אני לומד להעריך כל פעם את הזכות להתאמן, לשלב את זה בתוך סדר היום. להבין שבסוף נדרשת גמישות ויכולת הסתגלות מתוך הבנה שהכל פרופורציה בחיים, והעיקר שנהיה בריאים.
בשורות טובות לכולם, ושנדע ימים טובים.
דן אלתרמן רץ ב-TRI כנרת | צילום: נועם אופק, שוונג
