לאחר שבשנה הקודמת סיפרתי לכם את חוויותיי עם ניובורן בן חודשיים שהגיע לפגוש אותי ב-T2, השנה העולל הגיע בגרסת מתיקות משודרגת ללוות אותי, ולא ויתר על ביקור ב-T1 ב-5 בבוקר ב-5 מעלות, למרבה הפתעתם של השכנים לסטנד האופניים, מנצחי התחרות.
אני רחוקה מכושר שיא, אחרי שנה דלה באימונים ובשעות שינה. התחרות ממני והלאה, לא יהיו שיאים אישיים השנה, אז נותר לי בעיקר ליהנות, להרים את המורל ולנסות להוציא את המיטב ממה שיש – וזה לא הרבה.
יום לפני התחרות אני מגיעה לשטח ההחלפה להפקיד את האופניים ופוגשת בעלם חמודות תמיר ובהיר, שנראה כנער בן 17 שיצא ממשמר המפרץ הפולני – שכן שלי לסטנד האופניים. הוא נראה נבוך ובאנגלית מגומגת מספר לי שזו תחרות החצי הראשונה שלו. שואל אותי אם תהיה מחר לפנות בוקר משאבת אוויר לניפוח הצמיגים. השכן מתגלה כלא אחר מאשר וויצ'ך קופיצ'ינסקי הפולני, שסיים במקום השלישי.
וויצ'ך קופיצ'ינסקי. הטיפים שלי עזרו | צילום: עודד קרני, שוונג
הוא מספר שהגיע לבד ללא מאמן או בן משפחה מאחר והטיסה יקרה. לקח מלון קטן 3 ק"מ מקו הזינוק כי זה יקר. אני מתפעלת מהגלגל הקדמי שלו בתצורת חרבות שלא ראיתי כדוגמתה. כל אחת משלוש החרבות מחורצת עם כיוון הרכיבה בצורה אווירודינמית יפה. וויצ'ך שואל אותי לגבי התזונה על המסלול, כמות תחנות ההזנה, מיקומן וההיפוטון המחולק ומתייעץ איתי איך כדאי להתנהל ועם כמה בקבוקים כדאי לצאת.
למחרת בבוקר אנחנו נפגשים באותו מקום, אני מתגלגלת לשטח ההחלפה יחד עם עגלה ובה ילד שהחליט להתעורר ב-4:38 לפנות בוקר, ושנינו (וויצ'ך ואני, לא הראל שאחד מתחביביו, מלבד לטאטא, הוא לסובב פדלים על צירם) שואלים משאבה מהשכן שלי מהצד השני, מרסל בולבאט, בדיעבד מנצח התחרות. קסם הצ'אלנג' ישראמן בעיצומו.
אל השמש ומעבר לה
החיסרון הגדול עבורי בזינוק עם העלית הוא שחייה ללא דראפטינג וללא נפש חיה לאורך כל המסלול, מלבד להקת דגים שהתעוררה השכם בבוקר לצפות ולצחוק עלי חרש. הפעם היחידה שראיתי רגליים הייתה ב-100 מטר הראשונים אחרי הזינוק, ולאחר מכן שחיתי לבד כצפוי הרחק מאחורי הדבוקה המובילה, שרק תלך ותתרחק לאורך המסלול.
הזינוק למקצה העילית בצ'אלנג' ישראמן. אפשר לראות אותי מדלגת בצד ימין | צילום: צלמי שוונג
הזינוק היה קטן ומרגש, אך זינוק קבוצות הגיל לאחר מכן היה מרגש פי כמה עם שירת ההמנון בימי הפסקת אש טרופים אלו. שני חטופים משוחררים בחמישי בערב יום לפני התחרות, שלושה נוספים ביום שבת, יום אחרי התחרות. טירוף של התרגשות וסחרחורת תחושות. וזה בלי קשר לשינוי מיקום המצופים משנים עברו, שגרם לי לפקפק באוריינטציה.
השינוי הקל שעשו במיקום המצופים על מנת להימלט מהשמש המסנוורת לא הורגש כלל, השמש סינוורה במלוא אורה ונאלצתי לשחות בדיוק אליה, כפי ששמעתי את אחד הקייאקיסטים צועק לשחיין תועה "אל השמש"! אני מרגישה היטב את הכתף שבלמה את הנפילה שלי מקורקינט לפני חודש, תודה לענר שרמן על העדינות בטיפולי הפיזיותרפיה שמהם יצאתי מלאה כחולים יותר משנכנסתי.
נעה כפרי יוצאת מהמים בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
בלו זה בייק
עם ההגעה לכיכר שחמון מקדמת אותנו בעלייה רוח פנים מפנקת ביותר, ואני מתחילה לחשוש מהבאות. אם זו הרוח שיש עכשיו כשאני רק במחצית העלייה, מה מחכה לי למעלה? למזלי, החששות התבדו והרוח לא התחזקה בהרבה למעלה בהרים. את הכיוון שלה כבר היה אפשר להרגיש היטב החל מהאמבטיה הראשונה בעלייה לנטפים. צפונית-מערבית, בדיוק לפי התחזית. אני מחשבת את המשמעות: רוח פנים בהלוך, רוח גב בחזור ברכיבה. כבר בשלב הזה אני מחשבת את ההשלכות גם בריצה, רוח גב בהלוך ורוח פנים בחזרה מהדולפינריום.
שינוי מרענן, אני לא חושבת שיצא לי עוד להתחרות כאשר הרוח נותן פוש בלג חזרה, בו יש יותר טיפוס ואני עייפה יותר. שמעתי את אנטונינה אומרת שאין יותר מ-10 ימים כאלה באילת בשנה. דרך אגב, רוח פנים היא מונח של ההולכים / הרוכבים על הקרקע והיא מונח שמעט זר לי להשתמש בו. בטיסה הרוח מכונה "רוח אף" מאחר והיא נושבת כנגד אף המטוס. כמו האף שיש לכם במרכז הפנים והרוח נושבת כנגדו – רוח אף. לכן, ברשותכם אשתמש מעתה במונח "רוח אף".
העלייה היא תמיד הזדמנות לפגוש חברים, בטח כשבאים ליהנות מהנוף המדברי. אני פוגשת ביואב פרידמן בדרך לשחמון, שמחה לראות אותו כי זה אומר שהייתה לו שחייה מצוינת (זינק 5 דקות אחרי), ואנחנו רוכבים כתף אל כתף מספר דקות. בהמשך העלייה לקראת נטפים מגיע אריאל אגרון ומשוחח איתי ארוכות לפני שנעלם אל האופק. ניתן לטעון שהמשכנו את פודקאסט ההכנה לתחרות.
הרכיבה בצ'אלנג' ישראמן 2025 | צילום: עודד קרני, שוונג
דיברנו מספיק על העלייה. העליה בצ'אלנג' ישראמן היא רק הסיפתח, ולא באמת העיקר. בואו נדבר קצת על ירידות. בשנים עברו לא עזבתי את האירובר גם לא בירידות התלולות ביותר. השנה המצב שונה: ראשית, הרוח חזקה יותר ומוסיפים על כך השלטים שמזהירים על רוח צד שמעלים מחשבות שניות על האירובר. שנית, יש לי ילד, משפחה וקצת יותר אחריות בעולם הזה. שלישית, אפשר לספור את הרכיבות שעשיתי על אופני הנג"ש בשנה האחרונה על יד אחת: איבדתי הרבה מיומנות, גמישות וחוזק של זוקפי הגו הנדרשים לתנוחה אווירודינמית. חבר קבוצה יקר שהתאמן לישראמן המלא עבר תאונה קשה לפני מספר חודשים בעקבות דבקות מיותרת באירובר, והתמונות של ניר עובדיה צפות במוחי בכל פעם שאני מקליקה על האופניים.
אני רואה להרף עין באחת הירידות בנתיב מולי את דבוקת הנשים המובילות רוכבות כמעט צמודות אחת לשניה כבר בדרך חזרה. נראה שהתחרות בעלית צמודה מאוד. בדיעבד למדתי שאכן השחייה והרכיבה היו צמודות מאוד, והפערים נפתחו רק במהלך הריצה. יופי של תחרות.
פודיום הנשים בצ'אלנג' ישראמן. קרב נהדר ומרתק | צילום: צלמי שוונג
איזה כיף לסיים את הרכיבה ולהגיע ל-T2. חלמתי על הרגע הזה כל הרכיבה. דמיינתי את ילד הטריאתלון מלא המוטיבציה מגיש לי את התיק, מושיב אותי על כיסא כתר, מגיש לי קולה צוננת, שואל אותי איך אפשר לעזור ואני מבקשת ממנו שלום עולמי. ואז התעוררתי וגיליתי שטח החלפה לא מתפקד, תיקים עפים באוויר, קונוסים שנפלו מזמן. התיק שלי לא בנמצא, למרות שחמישה ילדים חמודים צועקים את מספר החזה שלי ומחפשים אותו. כל מי שמגיע מסנן קללות ואני מבינה שאני לא לבד בבעיה, וניגשת לסייע בחיפוש התיק עד שהוא נמצא סוף סוף.
לדעתי שורש הבעיה החל בצבע תיקי ההחלפה. הרי על לוחות הברית של איש הברזל כתוב ש-Blue זה Bike. למה להמציא את הגלגל ולהחליט ש-Dark Blue זה Run? זה אפילו לא מתחיל באותה אות. ברגע שתיקי ההחלפה של T2 זכו לצבע בעייתי וכהה, היה קשה יותר לראות את כיתוב המספרים עליהם. לכן, הישראמן הזה יזכר עבורי כישראמן של T2.
ריצה – או מישהו ראה את רצפת האגן שלי?
עם הצעדים הראשונים אני מבינה שהולך להיות כיף. לא מספיק שילדתי לפני שנה, את זה הזכרתי כבר 522 פעמים רק בעמוד האחרון, לפני חודש עברתי תאונת קורקינט. מצאתי את עצמי מרוחה על שביל האופניים, הפנים עם הקסדה מושפלים אל האספלט, המרפק ובעיקר הירך משופשפת היטב עם בור כמעט עד השריר. מסתבר שההמטומה העצומה שמקשטת את הרגל שלי לא רק מחליפה צבעים, היא גם לא מאפשרת לי לבלום כראוי עם שריר הארבע הראשי. לא ברור לי איך אני הולכת לסיים את הריצה הזו. כדי להתחיל אני רצה לאט הרבה יותר מהתכנון ואף נאלצת לעבור מספר פעמים להליכה במהלך הירידה כדי לשחרר את הרגל כי אני פשוט לא מסוגלת לבלום יותר.
נעה כפרי בריצה בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
העיקר שהשקעתי והלכתי למעבדת הביומכניקה החדשה של אסף כהן, בין השאר כדי לבחור עם איזה זוג נעליים כדאי לרוץ בירידה – נעלי קרבון או לא נעלי קרבון? למרבה ההפתעה לאחר ריצה עם כל אחד מהזוגות עם ובלי מדרסים – נעלי האימונים שאינן מכילות סוליית קרבון, ניצחו בצורה חד משמעית. ‘העמדתי את כל קליניקת Feel על הרגליים כשהסתכלו בחלחלה על הבור שנפער לי בירך, מקושט בשטף דם מרהיב ועצום לפני חודש בדיוק, חשבו שקרעתי שריר ולכן הסיכוי שאשתתף בצ'אלנג' ישראמן אפסי, והנה אני מדדה לי פה בירידה אל מול נופים עוצרי נשימה', אני חושבת לעצמי.
למזלי הירידה נגמרת באיזהשהו שלב (ארבעה ימים אחרי התחרות אני עדיין מחכה שהיא תסתיים), ואני מכתירה אותה בתור הירידה הכי איטית שעשיתי אי פעם בישראמן. בצד החיובי של המטבע, ההגעה למישור לא מרגישה כמו עליה איטית ונועלת רגליים, אלא כ"סוף סוף אפשר להתחיל לרוץ!". נותר לי כוח רב מהרגיל מאחר ועד כה הייתי עסוקה בעיקר בלא לרוץ.
אין דבר שמשמח אותי יותר ממתאמן שניגש אליי בסוף סימולציה לתחרות במרחק הארוך ולוחש לי בשקט: "הצלחתי להשתין על עצמי!" עם עיניים בורקות. מי שלא חווה – לא יבין את תחושת ההצלחה והמלאות (כלומר התרוקנות) שדורשים ריכוז כביר תוך כדי דיווש או תוך כדי ירידה. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי כאילו היא היתה אתמול.
נעה כפרי בריצה בצ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
מאחר ואף אחד לא קורא טקסטים כתובים, אני אגלה לכם שללא רצפת אגן מתפקדת, ההשתנה מגיעה הרבה יותר בקלות. אפילו מבלי שקוראים לה. מספיקים מספר זעום של צעדי ריצה או אפילו קפיצות במקום או אפילו דמיון מודרך של קפצוצים – והנה זולג לו הנוזל החמים על הגרביים החדשים שקניתי רק אתמול באקספו. לטור האישי הבא אני אקרא "טיפים איך להוציא ריח של שתן מנעלי הרכיבה שלכם", וחבל שהחסות של נוזל הכביסה נעלמה השנה.
איך אני יודעת שאתם לא באמת קוראים? מחקר מדעי כמובן: כל מי שעקף אותי על המסלול אמר לי בחיוך: "אני מקשיב לפודקאסט שלכן – אתן אדירות!", לעומת זאת אף לא אחד אמר: "אני קורא את הטור האישי שלך – המשיכי כך!". כן כן, הראל מקבוצת סרויה, ובר מקבוצת 500 וואט אני מדברת אליכם, בין השאר.
על מסלול הריצה בדולפינריום מחכה לי חיזוק בצורת אלדר בן זוגי, עליו הראל במנשא, וכובע טמבל שמחייך עד האוזניים והעיניים – חיוך של ילד שראה לראשונה בחייו דולפין. או שהוא שמח לראות אותי עם כל אביזרי הטריאתלון המרשימים שמעלים על פניו צחוק משום מה. הראל לא רגיל לראות אותי חובשת כובע מצחייה ממותג ומשקפי KOO תכולות, ותודה לעמוס ודנית ריינד שדאגו להשאיל זוג מהמם למי שארזה מזוודה עם טיטולים אך שכחה את משקפי השמש שלה בבית.
המשפחה מחכה לנעה כפרי בריצה בצ'אלנג' ישראמן | צילום: פרטי
עם סיבוב הפרסה אי שם בכיכר חוות הגמלים מעבר להרי החושך וברכת הוולקאם שמביאה איתה רוח האף, מגיעה אליי אסתי דבקר, מתאמנת מהקבוצה, ואנחנו רצות יחד את הקילומטרים האחרונים עד הסיום בהחלפות הובלה מדי כמה דקות כנגד הרוח. לא יכלתי לדמיין סיום טוב יותר לריצה.
בפסקת הסיום, אני רוצה לצאת בקריאה נרגשת לכל הנשים הטריאתלטיות באשר הן. איפה אתן? איך זה שיש רק 9 מתחרות בקבוצות הגיל במקצה המלא + אנטונינה אחת ויחידה? איך זה שיש רק 202 נשים משתתפות בסה"כ בכל המקצים אל מול 1,123 גברים? יש כל כך הרבה פרסים שווים על הרצפה – בואו לקחת אותם! אם את קוראת את זה ולא השתתפת – אני מאוכזבת ממך ומצפה לראות אותך על המסלול בצ'אלנג' 2026.
לסיכום, בעקבות העובדה שהיה על הגוף שלי לבשל ולהוציא ממנו עולל השנה, הרווחתי הרבה רגעים מאושרים אבל איתם איבדתי הרבה מגרף ה-CTL, הרבה ואטים ואחוזי שריר לרוב. כפי שאמרתי לגיא דר, עורך שוונג, על קו הסיום – "לא עוד"! מישהו ראה את הרגליים שלי? גם שבוע מסיום התחרות אני עדיין הולכת כאילו תקוע לי מקל של מטאטא ב-XXX. עברתי את הגיל, אני צריכה לסחוב תינוק במשקל קטלבל איכשהו. מקווה להביא לעצמי קצת יותר כבוד עם קצת רוח גבית בשנה הבאה, נתראה!
נעה כפרי בסיום צ'אלנג' ישראמן | צילום: צלמי שוונג
נעה כפרי בסיום צ'אלנג' ישראמן | צילום: פרטי
